הכל בראש...

 מערכון. תחנת אוטובוס. בחורה עומדת ומחכה.  על המצח שלה ישנו שלט:   "נַשוי? לכאן!" נעמד גם בחור. -           "סליחה, האוטובוס עבר?" -           "לא יודעת, הרגע הגעתי." (שתיקה.  מגניב אליה מבט) -           "את יודעת מה השעה אולי?" (היא עושה תנועה של "לא".  מבוכה קלה.  מגניבה אליו מבט) -           "תגידי, יכול להיות שאני מכיר אותך מאיפשהו?" -           (מחייכת)  "בוא, אני אעזור לך.  אני לא גרה באזור, אין לי אחות תאומה, אבא שלי לא גנן וליפול כל הדרך מגן עדן לכאן לא נראה לי בטיחותי, ככה ש..." (שניהם מחייכים.  היא מושיטה לו יד)  "אני נועה".  (לוחצים ידיים) -           (קצת מבוייש)  "טוב, ניסיתי להרוויח קצת זמן... תגידי, נועה, איך נשמע לך קפה?" -           "תלוי עם מי יש לי עסק.. נשוי?" -           "פנוי." (מחייך) -           "אה, אז אני מצטערת..." -           "לא הבנתי.." -           "יש שלט." (מצביעה) "עם שלטים לא מתווכחים". -           &qu

"היום יום הולדת, היום יום הולדת היום יום הולדת ל..." מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?  "אבל אני כבר גדולה... לא יודעת.. בסדר?"  פוסט בסימן יומולדת 28. היעוד שלי ואני החלטנו לשחק במחבואים.  הוא ממש רצה להתחבא ראשון.  (בינינו, ברור שיותר קל להתחבא ולעיתים גם יותר כיף).  ויתרתי לו.  מה אכפת לי? משחק ילדים.. פה היתה הטעות שלי. הוא לקח את זה ממש ברצינות.  לא יודעת לאן הוא נעלם.  "יעוד! יעוד!" אני קוראת לו והוא, המעצבן, מתעקש להתחבא... להישאר רחוק מן העין.. ומן הלב.. "כל העומד מאחורי ומלפני ומצדדי הוא העומד, אחת שתיים, שלוש..".  אין תגובה.  "נו, אתה מרמה, אסור להתחבא לכל כך הרבה זמן. טוב, אם אתה לא מופיע עכשיו, אני הולכת  ומוצאת לי אחד אחר, יותר טוב מימך", אני מאיימת.  שקט.   התיישבתי על הספה.  התחלתי לחפור עמוק בתוך הראש ובנשמה. זה היה מעייף.  אם הייתי במקומו, איפה הייתי נמצאת...?  אולי הוא לא רוצה שימצאו אותו? אולי הוא מעדיף  שיעזבו אותו בשקט?  "גם כן זה" חשבתי.  "אי אפשר לסמוך עליו..." בן זוגי נכנס הביתה.  "מה

1.2.11 "נו, אז איך בדירה החדשה??".   אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה  בשבועות האחרונים, הייתי יכולה לצאת לפנסיה מוקדמת.   מאוד מוקדמת.. גבירותיי ורבותי,   אני שמחה לבשר בזאת שעברתי בהצלחה את מבחן "החודש הראשון".      That is , של מגורים משותפים.   אולי בעצם "הצלחה" זה מושג יחסי,  אולי בן זוגי שיחיה, היה מעיד אחרת. בכל אופן, אני עדיין פה ועדיין מחייכת. (רוב הזמן). I wonder: is there a statue of limitation on the "new" apartment?                                                          When does it stop being new and starts just being ? ובכל פעם שמישהו שואל אותי איך בדירה ה-ח-ד-ש-ה , אני   מרגישה שאני חייבת להגיד :  "מעולה", "כיף גדול", "להיט", "אדיר" ,בכדי להצדיק את שם התואר שהוצמד לה,  לדירתי -"חדשה", כי כאמור דברים חדשים הם בהכרח מרגשים, מעולים, כיף גדול ,להיטים ואדירים. התשובה "רגיל"- לא מספקת.   דירה חדשה ורק "רגיל"? אבל היא כבר לא כל כך חדשה.   אחרי ח