הכל בראש...

לא מזמן חבר בא לבקר אותנו, בפעם הראשונה.  "זו המיטה שלי", נ. מסביר לו  "וזו המיטה של נועה" הוא הולך ומצביע על הספה בסלון.  שניהם צוחקים.    החבר- מהבדיחה ונ. מהמציאות. תמיד אהבתי להירדם על ספות.  עוד בבית- אמא.  נרדמת סדרתית.  כזו אני.    כמו אבא שלי, כבר בשעה 22:00, אני מתמוטטת.   בשונה ממנו, המשפט  "תעירי אותי עוד 7 דקות ונצא", לא תופס לגביי.  הלוואי.  כל שנ"צ שלי מסתיים בבוקר  שלמחרת.  מה שנקרא- lose- lose situation .  הכל התחיל ערב אחד כשנ. שהה מחוץ לבית. בעודי שוכבת על הספה בסלון מזפזפת  בין ערוץ 1, 2, ו-10 כי זה מה יש, התחלתי להרגיש את העקצוץ הזה בעיניים המוכר  לי היטב.   "נועה, זה הזמן."  אני פוקדת על עצמי. "קומי עכשיו מהספה!  תרימי את  עצמך ותצעדי למיטה.  זה או עכשיו או עכשיו!" אני ממשיכה.  "את יודעת מה יקרה.    נ. יחזור וימצא אותך פה והוא לא מכיר את זה אצלך.. למה לנפץ לו אשליות??  נועה, קומי עכשיו!!! קומי עכ- Zzzzzzzzzzzz...

מכולת שכונתית.   בחורה ומוכר. בחורה:     " סליחה? יש לך אולי חבר?" מוכר:     " יש לי כמה.   תלוי מה את רוצה." בחורה:   "כמה עולה חתיך?" מוכר:     " יקר." (הבחורה מסתכלת על המוצר, מרימה גבה) "נו מה?! אירופאי, תוצרת חוץ." בחורה:   " טוב, אז יש לך משהו יותר זול?" מוכר:     "יש במבצע: 2 ערסים במחיר של אחד." בחורה:   " אוותר.   אולי רומנטי?" מוכר:     " בדיוק נגמר לי." בחורה:   "בעל חוש הומור?" מוכר:    " זה מתעכב במשלוח." בחורה:   "אוהב ומפרגן?" מוכר:     (מגחך) "לא מייצרים אותם יותר." בחורה:   "מה אתה אומר? אז מה כן יש?" מוכר:     "חרמן, דוחה, שעיר, אידיוט, שחצן ושוביניסט." בחורה:   "לא, לא.   עזוב.     גם ככה אני מנסה להפסיק..."