הכל בראש...

השעה 23:00. הבית שקט. חדר שינה.  אני נשכבת,  מנסה להזיז את הכלבה החצופה שלחלוטין  השתלטה על הצד שלי.  תמיד רק בצד שלי.  נ' כבר עמוק מתחת לשמיכות. -           מאמי, נעלתָ את הדלת? -           נעלתי. -           סגרתָ את הסלון? -           ברור. -           שמתָ שעון למחר? -           בשביל מה? יש לנו שעון אנושי... -           ת'כלס.. -           בדקתָ שהקטנה נושמת? -           אני לא בודק דברים כאלה.  אני רק מוודא שהיא עדיין חמודה. -           נו? -           הכי חמודה. -           נכון??? -           אני מרגיש שהלילה הולך להיות ממש טוב! -           באמת? -           לגמרי.  פעם הבאה שנתראה, זה יהיה בשבע בבוקר. -           חחחחח ... (הצחיק אותי הבחור.) -           "מאמי" (הוא מסתכל עלי במבט רציני)  "מי שמאמין לא מפחד..." שוין.  מאמינה.  מכבה את האור הקטן. 3... 2... 1... אקשן. התינוקת התעוררה בלילה (שוב) – כללים לפעולה ולשימור השפיות עשי:          נשמי עמוק. שכנעי עצמך שאת סבבה, ערנית.  זה לא שכבר נכנ