הכל בראש...

השעה 23:00. הבית שקט. חדר שינה.  אני נשכבת,  מנסה להזיז את הכלבה החצופה שלחלוטין  השתלטה על הצד שלי.  תמיד רק בצד שלי.  נ' כבר עמוק מתחת לשמיכות. -           מאמי, נעלתָ את הדלת? -           נעלתי. -           סגרתָ את הסלון? -           ברור. -           שמתָ שעון למחר? -           בשביל מה? יש לנו שעון אנושי... -           ת'כלס.. -           בדקתָ שהקטנה נושמת? -           אני לא בודק דברים כאלה.  אני רק מוודא שהיא עדיין חמודה. -           נו? -       ...

היה היתה ילדה שהרגישה עכשיו לגמרי אבודה, וכל יום פנטזה מחדש על   לקום ולארוז מזוודה. זה נכון שהיא זכתה בבת בריאה ומהממת ועל פניו יש לה משפחה מדוגמת אבל בנתיים משהו קצת קודר, מתיש לחפור בפְנִים ולברר כל מי שפוגשת, שואל: "מה שלומך?" והיא רוצה לעשות הכל חוץ מלחייך. " נו, איך בלילות?" " למי היא דומה"? "את לא מניקה? אל תרגישי אשמה". "הראש נראה קצת גדול, רק אומרת" יופי, עכשיו הילדה נכנסה לעוד סרט. היא אמא  שלושה חודשים, קצת יותר, וכל הזמן מרגישה שהיא צריכה לאלתר. אין חוקים או מסגרת וכלום  לא קבוע, כל סשן צרחות מרגיש כמו שבוע, מתפללת לקקי כל יום מחדש אך אומרת תודה גם על פּוּק לא מורגש. אין לה מושג מה נכון ומה לא הבעל מתבאס שאין לה קשב בשבילו הגוף במצב של טירוף הורמונאלי, מה שנשמע כתירוץ די בנאלי. שוכבת במיטה בלילה ערה מנסה לישון בכוח, כי אין לה ברירה. והמוח? הוא טס על מאתיים קמ"ש ולא קיימת  דרך לכבות אותו ממש. היא יודעת שבָּהמשך הבת שלה תגדל לתפארת ותהיה מוזיקלית ופיזיקלית ...