הכל בראש...

היה היתה ילדה שהרגישה עכשיו לגמרי אבודה, וכל יום פנטזה מחדש על   לקום ולארוז מזוודה. זה נכון שהיא זכתה בבת בריאה ומהממת ועל פניו יש לה משפחה מדוגמת אבל בנתיים משהו קצת קודר, מתיש לחפור בפְנִים ולברר כל מי שפוגשת, שואל: "מה שלומך?" והיא רוצה לעשות הכל חוץ מלחייך. " נו, איך בלילות?" " למי היא דומה"? "את לא מניקה? אל תרגישי אשמה". "הראש נראה קצת גדול, רק אומרת" יופי, עכשיו הילדה נכנסה לעוד סרט. היא אמא  שלושה חודשים, קצת יותר, וכל הזמן מרגישה שהיא צריכה לאלתר. אין חוקים או מסגרת וכלום  לא קבוע, כל סשן צרחות מרגיש כמו שבוע, מתפללת לקקי כל יום מחדש אך אומרת תודה גם על פּוּק לא מורגש. אין לה מושג מה נכון ומה לא הבעל מתבאס שאין לה קשב בשבילו הגוף במצב של טירוף הורמונאלי, מה שנשמע כתירוץ די בנאלי. שוכבת במיטה בלילה ערה מנסה לישון בכוח, כי אין לה ברירה. והמוח? הוא טס על מאתיים קמ"ש ולא קיימת  דרך לכבות אותו ממש. היא יודעת שבָּהמשך הבת שלה תגדל לתפארת ותהיה מוזיקלית ופיזיקלית ...

Just for the record , אין לי בעיה עם העובדה ש-נ' אהובי נוסע לטייל לכמה שבועות  בשבילי הארץ, בלעדיי.  להיפך.  טוב לו שם, לי טוב בבית וגעגועים עושים טוב לקשר.   אז מה בכל זאת לא בסדר? מֵרְפִי.  כשאת חוזרת מבילוי לילי אצל חברים ומוצאת מחוץ לדלת, ג'וק ענק וחום, מהסוג שלא זז עד שאת ממש קרובה, הסוג שאת יכולה לשמוע את הקראנץ' שיהדהד במורד הבניין  אם תורידי עליו לבנת חבלה או סתם תהיי אמיצה מספיק לדרוך עליו בעוצמה ואז להיפרד מהנעל שלך לתמיד (כי ברור שהיא תיזרק אח"כ לזבל) – זה לא נעים. "אני לא מאמינה שהוא עבד עליי", אני מייללת ומחניקה זעקה. נ'  הרי טרח להרגיע אותי לא פעם שג'וקים מהסוג הנ"ל כמו גם גנבים, לעולם לא יגיעו לדירתנו :  " אנחנו קומה רביעית בלי מעלית.   בחצי הדרך הם כבר יתייאשו ויחזרו למטה.   חוץ מזה, כל כך גבוה כאן שאין להם חמצן." חמצן בתחת שלי.   בנתיים   היחידה בלי חמצן זו אני. אני פותחת את הדלת בזריזות ומדלגת מעל היצור הדוחה.  אולי דווקא נעים לו לישון במסדרון?  ככה הוא שומר על כל האופ...