הכל בראש...

השעה 23:00. הבית שקט. חדר שינה.  אני נשכבת,  מנסה להזיז את הכלבה החצופה שלחלוטין  השתלטה על הצד שלי.  תמיד רק בצד שלי.  נ' כבר עמוק מתחת לשמיכות. -           מאמי, נעלתָ את הדלת? -           נעלתי. -           סגרתָ את הסלון? -           ברור. -           שמתָ שעון למחר? -           בשביל מה? יש לנו שעון אנושי... -           ת'כלס.. -           בדקתָ שהקטנה נושמת? -           אני לא בודק דברים כאלה.  אני רק מוודא שהיא עדיין חמודה. -           נו? -       ...

לא מזמן חבר בא לבקר אותנו, בפעם הראשונה.  "זו המיטה שלי", נ. מסביר לו  "וזו המיטה של נועה" הוא הולך ומצביע על הספה בסלון.  שניהם צוחקים.    החבר- מהבדיחה ונ. מהמציאות. תמיד אהבתי להירדם על ספות.  עוד בבית- אמא.  נרדמת סדרתית.  כזו אני.    כמו אבא שלי, כבר בשעה 22:00, אני מתמוטטת.   בשונה ממנו, המשפט  "תעירי אותי עוד 7 דקות ונצא", לא תופס לגביי.  הלוואי.  כל שנ"צ שלי מסתיים בבוקר  שלמחרת.  מה שנקרא- lose- lose situation .  הכל התחיל ערב אחד כשנ. שהה מחוץ לבית. בעודי שוכבת על הספה בסלון מזפזפת  בין ערוץ 1, 2, ו-10 כי זה מה יש, התחלתי להרגיש את העקצוץ הזה בעיניים המוכר  לי היטב.   "נועה, זה הזמן."  אני פוקדת על עצמי. "קומי עכשיו מהספה!  תרימי את  עצמך ותצעדי למיטה.  זה או עכשיו או עכשיו!" אני ממשיכה.  "את יודעת מה יקרה.    נ. יחזור וימצא אותך פה והוא לא מכיר את זה אצלך.. למה לנפץ לו אשליות??  נועה, קומי עכשיו!!! קומי עכ- Zzzzzzzzzzzz...