הכל בראש...

לא מזמן חבר בא לבקר אותנו, בפעם הראשונה.  "זו המיטה שלי", נ. מסביר לו  "וזו המיטה של נועה" הוא הולך ומצביע על הספה בסלון.  שניהם צוחקים.    החבר- מהבדיחה ונ. מהמציאות. תמיד אהבתי להירדם על ספות.  עוד בבית- אמא.  נרדמת סדרתית.  כזו אני.    כמו אבא שלי, כבר בשעה 22:00, אני מתמוטטת.   בשונה ממנו, המשפט  "תעירי אותי עוד 7 דקות ונצא", לא תופס לגביי.  הלוואי.  כל שנ"צ שלי מסתיים בבוקר  שלמחרת.  מה שנקרא- lose- lose situation .  הכל התחיל ערב אחד כשנ. שהה מחוץ לבית. בעודי שוכבת על הספה בסלון מזפזפת  בין ערוץ 1, 2, ו-10 כי זה מה יש, התחלתי להרגיש את העקצוץ הזה בעיניים המוכר  לי היטב.   "נועה, זה הזמן."  אני פוקדת על עצמי. "קומי עכשיו מהספה!  תרימי את  עצמך ותצעדי למיטה.  זה או עכשיו או עכשיו!" אני ממשיכה.  "את יודעת מה יקרה.    נ. יחזור וימצא אותך פה והוא לא מכיר את זה אצלך.. למה לנפץ לו אשליות??  נועה, קומי עכשיו!!! קומי עכ- Zzzzzzzzzzzz...

מכולת שכונתית.   בחורה ומוכר. בחורה:     " סליחה? יש לך אולי חבר?" מוכר:     " יש לי כמה.   תלוי מה את רוצה." בחורה:   "כמה עולה חתיך?" מוכר:     " יקר." (הבחורה מסתכלת על המוצר, מרימה גבה) "נו מה?! אירופאי, תוצרת חוץ." בחורה:   " טוב, אז יש לך משהו יותר זול?" מוכר:     "יש במבצע: 2 ערסים במחיר של אחד." בחורה:   " אוותר.   אולי רומנטי?" מוכר:     " בדיוק נגמר לי." בחורה:   "בעל חוש הומור?" מוכר:    " זה מתעכב במשלוח." בחורה:   "אוהב ומפרגן?" מוכר:     (מגחך) "לא מייצרים אותם יותר." בחורה:   "מה אתה אומר? אז מה כן יש?" מוכר:     "חרמן, דוחה, שעיר, אידיוט, שחצן ושוביניסט." בחורה:   "לא, לא.   עזוב.     גם ככה אני מנסה להפסיק..."

שם:             נועה בן-ארי (שם במה- "נועה 1") השכלה:       בעלת תואר B.A  באומנות התיאטרון מאוניברסיטת תל אביב. תפקיד:        מדריכה מקצועית- קיטנת תיאטרון-מחול, זוהי השנה השלישית.                       גילאים- א'-ב'. מקום:         "תפוח פיס", עיר בפריפריה זמן:             קיץ חם מאוד, יולי 2011.  שכר גלובלי: 4000 שח. 15 יום נטו, 7:45-13:00. סטטוס:        פנויה (לעבודה) חתימת העובד____________   חתימת המעביד______________                                       ...

ארבע בבוקר. NBA Finals 2011- Miami Heat vs. Dallas Mavericks Game 1  ולכל הבנות שלא הבינו: כן, זה כדורסל. וכן, זה חשוב. בן זוגי מתעורר נלהב והולך לסלון לחבר את המחשב לטלויזיה. ככה זה כשאין לך 5 פלוס. אני, פוקחת עין, ועוד אחת, מתיישרת בקושי, מחכה ששתי כפות הרגליים יפגשו את הרצפה. זה לוקח 10 דקות. ככה זה כשאת בן אדם שצריך לישון. "אני באה, אני באה!" אני צועקת ומקדימה אותו. אין לי כוח לשמוע אותו מזרז אותי. בכל זאת, 4 בבוקר... אני מדדה לסלון, עפוצ"ה ומגורדת (היתושים הורגים אותי) ובלב אני חושבת שדיר באלק, אחרי כל מה שעשיתי בשבילם, כדאי מאוד שדאלאס ינצחו, הם לא רוצים להתעסק איתי. אני מתרסקת על הספה לידו ועוצמת עיניים, מנסה לגנוב כמה רגעי חסד אחרונים עד שהבחור מסדר את העניינים. "אני ערה, אני ערה..." אני מדווחת מנומנמת. מדהים איך אני היחידה שחושבת שזה עובד על מישהו. בעודי מפליגה אל עולם החלומות, אני שומעת: "משהו לא בסדר... המחשב תקוע..." מודל שלבי האבל שלאחר טראומה- Grief Process טינג... אני נמתחת כמו קפיץ. עכשיו אני ערה! "מה זה???" א...

מערכון. בחור ובחורה חולפים אחד על פני השני, מעיפים מבט קצר, ממשיכים.  היא נעמדת על  הרציף.  כמה דקות אחר כך הוא מצטרף ונעמד לידה,   מסתכל בשעון ומבט קדימה.    מסובבת אליו את הראש, בוחנת, חוזרת להסתכל קדימה. מוציאה מראה מהתיק.    מסתובבת הצידה.   בודקת שאין לה כלום בשיניים.    חוזרת ובוחנת אותו שוב, מחייכת לעצמה.  הוא מעיף בה מבט מהיר, לא מתעניין במיוחד.  שתיקה.  באה להגיד משהו, מתחרטת.    שתיקה.  לבסוף אוזרת אומץ. היא:      עמית! (מסובב אליה את הראש.  מופתע.) נועה... (מצביעה על עצמה. קצת נבוכה.שתיקה) בן-ארי? (מנסה)              (הוא בא להגיד משהו ומתחרט. שניהם מביטים קדימה. פאוזה)               התמזמזנו שבוע שעבר... הוא:      (שתיקה.  מביט בה במבט של  "וואלה, אה..." נבוך.) היא:   ...

יום לאחר ליל הסדר, בן זוגי יצא לסיים את שביל ישראל בצפון. "זה ממש חשוב לי שתצטרפי,  אפילו רק ליום, יומיים." הוא אמר.    ואני, מה לא אעשה בשביל אהוב ליבי?! הצטרפתי. יציאת מצרים מצוידים בשק"שים, אל-תוש חרטא וקניידלך של סבתא שלי, יצאנו לדרך.  לאחר 3 סיבובי  דאווינים  סביב אזור קיבוץ יגור/שער העמקים/כפר חסידים וחוזר חלילה, החלטנו לעצור איפה  שאנחנו ולצאת מהאוטו. "מאמי, איפה אנחנו בדיוק?" אני שואלת  וסוקרת את החושך סביבי. "בַּאֶזוֹר" הוא אומר וחוזר לנפח את המזרון שלי. כפרה עליו. "באזור של הטובים"?  אני ממשיכה. "בסביבה..." הוא עונה. אין לו מושג איפה אנחנו.  יופי. "תגיד, אין סיכוי שהחבל שממנו התעלמנו בהפגנתיות ועברנו תחתיו נמצא שם בגלל סיבה מאוד  מסוימת נכון? נגיד, נתעורר בבוקר ונגלה שאנחנו בשדה מוקשים? בן זוגי מחייך.  "המוקשים היחידים שאולי תיתקלי בהם זה חרא של פרות ואת זה את  אוהבת, לא?" צודק.  מודַה.  חרא של פרות עושה לי את זה. שוכבים לישון.  עוברות 3 דקות: "מאמי, תגיד, ...