הכל בראש...

יום החתונה שלי.  בוקר מאוחר.  אני עסוקה בכל מיני הכנות אחרונות.  קצת בלחץ.  אמא ומייקי איתי.   אני תוהה למה  בן זוגי לא שם .  לא נורא, בטח הוא עסוק בהכנות של עצמו.  החברים שלו ידאגו להביא אותו בזמן .   הזמן עובר וככה גם הלחץ. גובר.  אנשי קייטרינג, מאפרת, ספר, ה די ג'יי, מלצרים.   ופתאום התסרוקת לא במקום  ונפתח תפר בשמלה.. למה כל כך חם לי? ואיפה הוא, לעזאזל? הצלמים לא מפסיקים לנדנד.  אני לא מאמינה שלא נספיק להצטלם לפני.  אלה התמונות הכי שוות.  טוב לא נורא.. יהיה לנו את כל החיים להצטלם, אבל איפה הוא קיבינימט?  טוב, תרגעי, הוא יגיע!  מה את לא מכירה אותו? הוא יגיע. כמעט ויעשה לך התקף לב אבל הוא יספיק!  ואז את לא תפסיקי לחייך! נו... אולי תגיע? האורחים מתחילים להתכנס.  מייקי יוצאת ואמא שוב נכנסת.  מחבקת אותי. "נועי, מוכנה? את נושמת?" היא מתרגשת.  כמעט כמוני. אולי יותר. "לא ממש.  Wait, mom.. never mind. " "טוב, כולם בחוץ. So when ever you're ready " היא יוצאת. ...

היה היתה ילדה שהרגישה פתאום קצת אבודה, וחשבה שהכל מתחיל להסתדר לכולם, מלבדה. זה נכון שהיא עומדת להתחתן, ורק חודש וחצי נותר עד שהיא אומרת: "כן." אבל בנתיים משהו קצת חסר, קשה לשים את האצבע ולתאר כל מי שפוגש אותה שואל: "איך ההכנות? ומה העניינים?" וישר פוצח בחקירות ודיונים. " נו, את מתרגשת? זה לא הכי כיף?" ואז היא מחייכת ומתחילה לזייף. "מה זה, יואו, את נראית עייפה..." "לא, לא." היא נאנחת.  "סתם תקופה". הרי מה יקרה ברגע האמת? היא  תעמוד שם בין כולם עם השמלה הכי יפה בעולם ותחייך אל החתן שלה,ההורס ותקָווה שהרבי לא ינג'ס ואיזה דוד בצד כמובן ינשנש  וכל הקהל מאוד יתרגש והנה אוטוטו ה-רגע מתממש. והוא יסתכל לה בעיניים והיא תגיד: "איי דו" והאמא תבכה והברכיים ירעדו והוא ישבור את הכוס ויקלוט שאין מנוס והנה, את הקטע הכי מלחיץ- שרדו. אז מה בכל זאת, יש לה, לילדה? שמרגישה עכשיו קצת בודדה? אולי העובדה שחודש וחצי לפני, היא גילתה שיש לה עוד הרבה עבודה? דברים עם עצמה שצריכה לפתור ל...

מבחן לזוגיות 1.      בסוגיית "יחסים עם בני המין השני out there " איך היית  מגדירה עצמך כבת זוג? א.  קנאית, רכושנית, מלחיצה. ב.   מגניבה, זורמת, מפרגנת וליברלית. ג.  מה זה "בת-זוג"? 2.      ואת כזו כי: א.       את בונה על הירושה של המשפחה שלו. ב.       את מתה שהוא כבר יציע לך להתחתן.. (אה נכון, לא רלוונטי..) ג.         חשוב לך שיפרגן חזרה. ככה כולם מרוצים. 3.      טוב, את חייבת להודות. ריגושים- א.  זה לחלשים. ב.  עושים לך את זה. ג.  אוי, השם ישמור! 4.      ובן זוגך זקוק לריגושים? א.  מה זאת אומרת?! "ריגושים" זה על שמו. ב.  פחות. ג.  כן.  בפיזיקה. 5.     אם כך, כמה פעמים עודדת אותו להתנסות בחוויה? א. השתגעת? איפה הרובה שלי?? ב.  יותר מפעם אחת.  כיף לאגו שלי שאני לא היחידה שחושבת שהוא מהמם. ג. נו באמת,...

זה סבא זאב תמיד אומר. מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לאכול. תמיד אהבתי. המילה השניה שאמרתי  בחיי הייתה: "שִייייייפס."  לא, לא כבשים.  יעני, צ'יפס.  בכמויות- אין עלי. כמו גבר.  נ'  אוהב לצפות בי בשעת מעשה. ("לאן זה הולך כל האוכל  הזה?"  - "מאמי,  בסוף זה מגיע לים.") עם זאת, בחלוף השנים, פיתחתי אי אילו תסמינים של רגרסיה מבחינת המבחר.    לא טחינה, לא ירוקים קטנים מכל הסוגים, לא גלידה, לא דגים, לא סטייקים, לא בשר עם עצמות או מדמם בכללי, לא אוכל שמרגיש כמו חול עיין ערך "קוסקוס" ו"בורגול"), לא גזר חי או מלפפון, לא אוכל ציפורים כגון גרעינים, לא קפה, לא חלב, לא תאנים ותמרים, לא ולא ולא.. על קיר המטבח, ישנה רשימה של הדברים ש- נ' יכול לבשל לי.  זו הרשימה  היותר קצרה.  לא יודעת.  מנה עם שם תואר של 3 משפטים מסבכת אותי: כדורי ריזוטו ופטריות פורצ'יני בקרמל טריאקי בציפוי פנקו ברוטב סויה ודבש צרוב על הפלנצ'ה, מוגשים על מצע חסה אוורירית ועגבניות סימפטיות, חלפניוס (שאף אחד לא יודע מה זה ) עם ממר...

נ. מתיישב על ידי. -           זוכרת בקיץ כשכולם נסעו לפריז ואת העדפת להישאר בארץ עם ילדי נזלת בקיטנה? -           כן. -           זוכרת שהתבאסת ממש אחר-כך? -           כן. -           זוכרת שעכשיו את חייבת לי? -           נו, נגיד... -           אז אנחנו נוסעים!!!! -           (רק אל תגיד פריז, רק אל תגיד פריז) -           לאילת!!!! -           .... -           עם כל הח'ברה!!! -           .... -     ...