הכל בראש...

לאחרונה פיתחתי הרגל מגונה.  התחלתי להתמיד בחדר כושר.  (להתמיד =  ללכת יותר מפעם בשבועיים) כן, זה הפתיע גם אותי.  אז אני על הסטפר כבר  10 דקות שלמות.  בקושי נושמת.  מזיעה נהרות כמו חזרזיר בר  קטן,  משכנעת את עצמי   שהטוסיק מרגיש לי הרבה יותר מכווץ מתחילת האימון. ברור!    בכל זאת- 50 קלוריות לא הולך ברגל... קיבינימט.   איך 50? לא, נראה לי משהו לא בסדר במכשיר.. הספירה עובדת לאט מידי.   אני לוחצת על כל מיני כפתורים.    אוי, הנה החתיך הזה משבוע שעבר. אמא'לה, למה הוא מסתכל עליי דווקא עכשיו?! נועה, תתרוממי! אולי הוא הסתכל על הטלויזיה? ליתר בטחון, אני משנסת מותניים.    זה לא עובד.   איך 54 קלוריות?   טוב, בסוף האימון אני הולכת לקבלה להתלונן.   לא עשיתי מנוי בשביל לעבוד עם מכשירים שבורים... פתאום אני שומעת קול מאחוריי. מלודיה סליזית של סקסופון.  אני עושה חצי סיבוב עם  הראש.  אור בוהק מסנוור אותי עד כדי סחרחורת. יש תחושה שהזמן עומד מלכת.  אני ממצמצת, מנסה לפענח מה אני רואה.. מישהו יורד במדרגות בסלואו מושן..  לא בטוחה.. מי...  ואז, היא נעמדת מולי – הדוגמנית.