הכל בראש...

"תסביר לי שוב למה אנחנו הולכים לזה?"  אני שואלת את נ' בפעם החמישית באותו ערב.  "כי היו מלא פרסומים על זה כל השבוע.  חוץ מזה, הזדמנות לפגוש את השכנים." כשהוא אומר "שכנים", הוא מתכוון "שכנות". כן.. יש כמה כאלה בבנין.. "להזכירךָ, אני פגשתי את השכנים במסדרון כשנפלו פה טילים. חלק מהתמונות  מאותו בוקר לא עוזבות אותי עד היום.. לעולם לא אוכל לרדת לדירה 7 לבקש חלב..." "מתי היית צריכה מהם חלב?" "תאורטית, אוקי?? יאאלה, בוא נלך. אני לא רוצה שיסמנו אותנו בתור "המאחרים".  אתה חושב שצריך להביא משהו? בירה?" אנחנו יורדים קומה.  מעבר לדלת נשמעים קולות ערים.  אני תופסת ל נ' את השרוול.  "רגע, אנחנו צריכים סימן  במידה והישיבה הזו מתארכת עד לכדי רצון למות." "אוקי אחד מאיתנו ימצמץ לשני.  סבבה?" "ימצמץ? זה הכי טוב שיש לך?  אתה כל הזמן ממצמץ". "אוקי, אז נעשה קולות של ציפור... לא? כלב..? תנין...? לא, תנין אני לא ממש יודע לעשות-" "או שפשוט נקום, נגיד שאנחנ

לאחרונה פיתחתי הרגל מגונה.  התחלתי להתמיד בחדר כושר.  (להתמיד =  ללכת יותר מפעם בשבועיים) כן, זה הפתיע גם אותי.  אז אני על הסטפר כבר  10 דקות שלמות.  בקושי נושמת.  מזיעה נהרות כמו חזרזיר בר  קטן,  משכנעת את עצמי   שהטוסיק מרגיש לי הרבה יותר מכווץ מתחילת האימון. ברור!    בכל זאת- 50 קלוריות לא הולך ברגל... קיבינימט.   איך 50? לא, נראה לי משהו לא בסדר במכשיר.. הספירה עובדת לאט מידי.   אני לוחצת על כל מיני כפתורים.    אוי, הנה החתיך הזה משבוע שעבר. אמא'לה, למה הוא מסתכל עליי דווקא עכשיו?! נועה, תתרוממי! אולי הוא הסתכל על הטלויזיה? ליתר בטחון, אני משנסת מותניים.    זה לא עובד.   איך 54 קלוריות?   טוב, בסוף האימון אני הולכת לקבלה להתלונן.   לא עשיתי מנוי בשביל לעבוד עם מכשירים שבורים... פתאום אני שומעת קול מאחוריי. מלודיה סליזית של סקסופון.  אני עושה חצי סיבוב עם  הראש.  אור בוהק מסנוור אותי עד כדי סחרחורת. יש תחושה שהזמן עומד מלכת.  אני ממצמצת, מנסה לפענח מה אני רואה.. מישהו יורד במדרגות בסלואו מושן..  לא בטוחה.. מי...  ואז, היא נעמדת מולי – הדוגמנית.

5.5 שעות טיסה עד שהגענו למחוז חפצנו ב-2 טיסות נפרדות. זה הרגיש כמו נצח.  אולי אנחנו מזדקנים... 10 אנשים עמדו לפניי בתור "ביקורת דרכונים זרים".  150 אנשים עמדו לפני נ' בתור "האיחוד האירופי".  הוא עדיין השיג אותי. 30 דקות חיכינו לרכב שלנו בשדה התעופה. 1 גליל פרינגלס שלם הספקתי לאכול.  לא רעיון מוצלח במיוחד. 100 קמ"ש מותר לנסוע בכבישים הירוקים, הצרים והפתלתלים של אירלנד.  50 קמ"ש נהגתי שם וגם אז הרגשתי שאולי כדאי שארגיע.. איך המקומיים עושים את זה - אין לי מושג. 15 מכוניות השתרכו מאחוריי בטור ארוך. נתיב אחד, קו הפרדה רצוף ואף אחד לא צפצף, לא הבהב עם האורות... מקסימום, קיללו אותי בלב.  נפלא. 1,000,000 כבשים חמודות ראינו בדרך.  לכל אחת מהן הייתי חייבת להגיד שלום בנפרד.  מי צריך מוזיקה כשיש אותי צוהלת משמחה באוטו? 96 אפ אמ- תחנת ג'ז מעולה שליוותה אותנו כשלא היו כבשים. 4 ימים מתחילת הטיול, לקח עד שהנורת ה check engine התחילה להבהב והאוטו החל לרעוד.  אחלה. מסתבר שאין מכוניות אוטומטיות חלופיות בכל איר

יום החתונה שלי.  בוקר מאוחר.  אני עסוקה בכל מיני הכנות אחרונות.  קצת בלחץ.  אמא ומייקי איתי.   אני תוהה למה  בן זוגי לא שם .  לא נורא, בטח הוא עסוק בהכנות של עצמו.  החברים שלו ידאגו להביא אותו בזמן .   הזמן עובר וככה גם הלחץ. גובר.  אנשי קייטרינג, מאפרת, ספר, ה די ג'יי, מלצרים.   ופתאום התסרוקת לא במקום  ונפתח תפר בשמלה.. למה כל כך חם לי? ואיפה הוא, לעזאזל? הצלמים לא מפסיקים לנדנד.  אני לא מאמינה שלא נספיק להצטלם לפני.  אלה התמונות הכי שוות.  טוב לא נורא.. יהיה לנו את כל החיים להצטלם, אבל איפה הוא קיבינימט?  טוב, תרגעי, הוא יגיע!  מה את לא מכירה אותו? הוא יגיע. כמעט ויעשה לך התקף לב אבל הוא יספיק!  ואז את לא תפסיקי לחייך! נו... אולי תגיע? האורחים מתחילים להתכנס.  מייקי יוצאת ואמא שוב נכנסת.  מחבקת אותי. "נועי, מוכנה? את נושמת?" היא מתרגשת.  כמעט כמוני. אולי יותר. "לא ממש.  Wait, mom.. never mind. " "טוב, כולם בחוץ. So when ever you're ready " היא יוצאת. טוב, עכשיו זה כבר ממש לא מצחיק.  איפה הוא?? יואו, איזה לא נעים.  כולם מתייבשים

היה היתה ילדה שהרגישה פתאום קצת אבודה, וחשבה שהכל מתחיל להסתדר לכולם, מלבדה. זה נכון שהיא עומדת להתחתן, ורק חודש וחצי נותר עד שהיא אומרת: "כן." אבל בנתיים משהו קצת חסר, קשה לשים את האצבע ולתאר כל מי שפוגש אותה שואל: "איך ההכנות? ומה העניינים?" וישר פוצח בחקירות ודיונים. " נו, את מתרגשת? זה לא הכי כיף?" ואז היא מחייכת ומתחילה לזייף. "מה זה, יואו, את נראית עייפה..." "לא, לא." היא נאנחת.  "סתם תקופה". הרי מה יקרה ברגע האמת? היא  תעמוד שם בין כולם עם השמלה הכי יפה בעולם ותחייך אל החתן שלה,ההורס ותקָווה שהרבי לא ינג'ס ואיזה דוד בצד כמובן ינשנש  וכל הקהל מאוד יתרגש והנה אוטוטו ה-רגע מתממש. והוא יסתכל לה בעיניים והיא תגיד: "איי דו" והאמא תבכה והברכיים ירעדו והוא ישבור את הכוס ויקלוט שאין מנוס והנה, את הקטע הכי מלחיץ- שרדו. אז מה בכל זאת, יש לה, לילדה? שמרגישה עכשיו קצת בודדה? אולי העובדה שחודש וחצי לפני, היא גילתה שיש לה עוד הרבה עבודה? דברים עם עצמה שצריכה לפתור ל

מבחן לזוגיות 1.      בסוגיית "יחסים עם בני המין השני out there " איך היית  מגדירה עצמך כבת זוג? א.  קנאית, רכושנית, מלחיצה. ב.   מגניבה, זורמת, מפרגנת וליברלית. ג.  מה זה "בת-זוג"? 2.      ואת כזו כי: א.       את בונה על הירושה של המשפחה שלו. ב.       את מתה שהוא כבר יציע לך להתחתן.. (אה נכון, לא רלוונטי..) ג.         חשוב לך שיפרגן חזרה. ככה כולם מרוצים. 3.      טוב, את חייבת להודות. ריגושים- א.  זה לחלשים. ב.  עושים לך את זה. ג.  אוי, השם ישמור! 4.      ובן זוגך זקוק לריגושים? א.  מה זאת אומרת?! "ריגושים" זה על שמו. ב.  פחות. ג.  כן.  בפיזיקה. 5.     אם כך, כמה פעמים עודדת אותו להתנסות בחוויה? א. השתגעת? איפה הרובה שלי?? ב.  יותר מפעם אחת.  כיף לאגו שלי שאני לא היחידה שחושבת שהוא מהמם. ג. נו באמת, מה אני צריכה את הכאב ראש הזה? 6.      אתם חוגגים שנתיים יחד.  במונית שירות בדרך למסעדה, את שומעת: "שיט, איזה דפוק אני." מסתבר שהוא שלח אס אמ אס לאקסית שלו. מה את עושה? א.       איפה הרו