הכל בראש...

אלוהי הדירות שלום וברכה.  שמע, יש לי בקשה, אולי לא כל כך נוחה. אומרים שלא טוב להשמע נואשת, אבל בחייאת רבאק, מה אני כבר מבקשת? זוג אמריקאים, מהתפוח הגדול, שרוצים קצת ארץ קודש, לחוות פה מהכל? יודע מה, לא חובה אמריקאים ובמקום זוג, אפשר גם single רק שלח אות, איזה סימן, אתה יודע, שנתחיל to mingle . אני לא מבינה. נגמרו האנשים שחוזרים לחגים? מה עם התפוח בדבש? מה עם הדגים? 9 ימים  במנהטן תמורת 30 בתל אביב. בדוּק שאין עוד דיל כזה מסביב. דירת שניים וחצי חדרים בצפון הישן, אמנם חזיתית אבל עם זכוכית כפולה לחסום את העשן. מאובזרת קומפלט ומאוד צבעונית, דקה מפארק הירקון ברגל , ו-5 שניות במונית. הים גם הוא במרחק יריקה, חוץ מהעליה של נורדאו שהיא טיפה מעיקה. תחבורה ציבורית למטה- כמעט כל הקווים שסחבק רוצה. ככה שסך הכל הוא יכול להיות ממש מרוצה.  אה, ויש גם תל-אופן אם הוא ממש מתעקש.  זה לא אופניים חשמליות, אבל זה מה שיש. ציינתי שיש לנו גם גג ושכנים נחמדים לרוב? איך זה נשמע עד עכשיו? נכון ממש טוב? וברור שהחלפת דירות זה לא צחוק והזמן הולך ואוזל והדד ליין ממש לא

"הו כמה שרציתי כלב". (כמילות השיר של יהונתן גפן) נ' הסכים בכיף, רק הדגיש שבשביל זה צריך קודם לגדל גינה על הגג או לעבור למושב.  "תבחרי".  אוף. הגענו לפשרה.  אומנה.  (פשרה = מכבש לחצים של מניפולציות רגשיות כגון  "מבטים חודרי כליות ולב  + תחנונים אין קיץ) "תגידי, ומה יקרה אם תיקשרי אליו בטירוף ולא תוכלי להפרד לכשיאמצו אותו?"  נ' מנסה להוריד אותי לקרקע, דקה לפני שזה מאוחר מידי. "שאני אקשר? מה פתאום? בשביל זה יש לי אותך". הרמתי טלפון לכלביה ברידינג  ועד מהרה הצטרפו אל משכננו הקט שתי גורות כלבים מתוקות (מגור אחד זה נהיה שניים- ככה זה כשטובים במשא ומתן) והפכו אותנו למשפחה. והנה לכם כמה סימנים שאתם הורים טריים: 1.       אתם לא מפסיקים לצלם את הגוזל. חמישים פריימים מכל פוזה אפשרית ואז שולפים את התמונות גם אם לא התבקשתם.  "פה הוא ישֶן.  וגם פה.  וגם פה. חמוד."   2.       השיחות ביניכם מצטמצמות לנושא אחד : הילד. "תגידי,  הוא אכל כבר?" "קניתָ מגבונים?" "מאמי, זהירות! מוקש