פוסטים

מציג פוסטים מתאריך 2016

מעשה בחרוזים 2

היה היתה ילדה שהרגישה עכשיו לגמרי אבודה, וכל יום פנטזה מחדש על לקום ולארוז מזוודה. זה נכון שהיא זכתה בבת בריאה ומהממת ועל פניו יש לה משפחה מדוגמת
אבל בנתיים משהו קצת קודר, מתיש לחפור בפְנִים ולברר
כל מי שפוגשת, שואל: "מה שלומך?" והיא רוצה לעשות הכל חוץ מלחייך. " נו, איך בלילות?" " למי היא דומה"? "את לא מניקה? אל תרגישי אשמה". "הראש נראה קצת גדול, רק אומרת" יופי, עכשיו הילדה נכנסה לעוד סרט.
היא אמא  שלושה חודשים, קצת יותר, וכל הזמן מרגישה שהיא צריכה לאלתר. אין חוקים או מסגרת וכלום  לא קבוע, כל סשן צרחות מרגיש כמו שבוע, מתפללת לקקי כל יום מחדש אך אומרת תודה גם על פּוּק לא מורגש.
אין לה מושג מה נכון ומה לא הבעל מתבאס שאין לה קשב בשבילו הגוף במצב של טירוף הורמונאלי, מה שנשמע כתירוץ די בנאלי.

הו בייבי

הכל התחיל אי שם באביב 2015, בהריון נחמד ופוטוגני למדי שהמשיך והמשיך והמשיך. להלן משפטים שאישה בהריון מתקדם, (מאוד מאוד מתקדם, כל כך מתקדם שכבר היה צריך להסתיים שבועיים  לפני כן ) לא צריכה לשמוע: -"מה??? עוד לא ילדת? אפילו יונית לוי/ קים קרדשיאן / ג'יזל כבר ילדה..." (וואלה? איזה יופי.  אני באמת צריכה להתקשר לאחל מזל טוב.) -"מה?? עוד לא ילדת?  מדברים על זירוז? אויש, תשתדלי לא להגיע לזה..." (ברור, כי זה ממש תלוי בי) -"מה?? עוד לא ילדת?? לא יודעת, לי סקס ממש עזר!" (מקסים.  לי לא.)
אפילו נ', האחראי על המחדל הזה, ניסה לעודד: "מאמי, בסוף תוכלי לכתוב על זה ספר – "הציר הסדיר – איך מה ולמה? תהיות ושאלות" (כן.  וספר ההמשך יהיה - never again. לזכור ודבר לא לשכוח)
"אז איך עברה הלידה?" בגדול, ככה: פתיחה של 1: "אני מרגישה מוזר, אולי זה צירים?" פתיחה של 2: " יאיי, זה צירים! (אנחת רווחה)  מאמי, תלחץ על האפליקציה. איפה הכדור?" פתיחה של 3: " עברו שעתיים? בוא נצא לבי"ח. אאוץ'. לא, אני בסדר. אפשר ברגל.  פתיחה של 4: תבי…