הכל בראש...

אמרנו שנחיה באבן גבירול לנצח נצחים? אז אמרנו... (מי מדבר במושגים של "נצח" בימינו?) אמרנו סוף אוקטובר? אז אמרנו... (אמצע אוגוסט, מספיק קרוב, חם ומגניב) אמרנו שהפעם לא חוסכים ולוקחים הובלה? אז אמרנו... (נו באמת, הובלה זה לחלשים) רח' פ*****א, תל אביב, וולקם.  הום סוויט הום. האומנם?? נו, אז איך בדירה החדשה? 5 בבוקר.  אני מתעוררת בבהלה לשמע קול זרם מים מאסיבי.   אין סיכוי שזה מה שאני חושבת שזה... מתיישבת, מורידה רגליים לרצפה.  פלופ.  בריכה.  "מאמי!!! מים, מים!!"  אני מנערת את נ' בכוח.  חצי בית מוצף.  את שארית לפנות הבוקר שלנו אנחנו מבלים, הוא בגריפה ואני על ארבע עם סמרטוט.  אין כמו להבריק ולצחצח את הבית שעתיים לפני שמתחיל בו שיפוץ... בכל זאת, שיהיה נעים לקבלן ולפועלים... :/ ******* -           "מאמי,  איפה את? דיברנו לפני חצי שעה..  אני חייב כבר לצאת. -           " אני בדרך הביתה!"  -           "אני מחפשת את הדרך הביתה..." -           "אין לי מושג איך מגיעים הביתה!"  איפה אנחנו גרים לעזאזל??? ****

Just for the record , אין לי בעיה עם העובדה ש-נ' אהובי נוסע לטייל לכמה שבועות  בשבילי הארץ, בלעדיי.  להיפך.  טוב לו שם, לי טוב בבית וגעגועים עושים טוב לקשר.   אז מה בכל זאת לא בסדר? מֵרְפִי.  כשאת חוזרת מבילוי לילי אצל חברים ומוצאת מחוץ לדלת, ג'וק ענק וחום, מהסוג שלא זז עד שאת ממש קרובה, הסוג שאת יכולה לשמוע את הקראנץ' שיהדהד במורד הבניין  אם תורידי עליו לבנת חבלה או סתם תהיי אמיצה מספיק לדרוך עליו בעוצמה ואז להיפרד מהנעל שלך לתמיד (כי ברור שהיא תיזרק אח"כ לזבל) – זה לא נעים. "אני לא מאמינה שהוא עבד עליי", אני מייללת ומחניקה זעקה. נ'  הרי טרח להרגיע אותי לא פעם שג'וקים מהסוג הנ"ל כמו גם גנבים, לעולם לא יגיעו לדירתנו :  " אנחנו קומה רביעית בלי מעלית.   בחצי הדרך הם כבר יתייאשו ויחזרו למטה.   חוץ מזה, כל כך גבוה כאן שאין להם חמצן." חמצן בתחת שלי.   בנתיים   היחידה בלי חמצן זו אני. אני פותחת את הדלת בזריזות ומדלגת מעל היצור הדוחה.  אולי דווקא נעים לו לישון במסדרון?  ככה הוא שומר על כל האופציות פתוחות. גם אנחנו וג

יום רגיל , 8:35 בבוקר . חמושה בפיג ' מה , נעלי “קיפי” וצו ' פצ ' יק הכלבה  ( אם כבר אז multitasking), אני שמה פעמיי לכיוון האוטו .  מי יגיע אליו ראש ון ? אני או הפקח ? הורדתי את האוטו מהמדרכה , מצאתי חניית זהב בכחול - לבן וביצעתי אחורה פנה מזרחה  לכיוון הגינה הציבורית .  שלושה סיבובים , שתי עצירות שווא ויציאה אחת - והמשימה הושלמה בהצלחה . אפשר לחזור הביתה עייפים ( תלוי את מי שואלים ) אך מרוצים . קקי - צ ' ק . שקית בפח - צ ' ק . מפתחות - רגע ... מפתחות - שניה , נו ... מפתחות – אוי שיט ! אני מתקשרת בהיסטריה להזעיק תגבורת . קול מנומנם מלמל משהו בצד השני . ניתוק . מנסה שוב . “ מהההההה !!” נ ' רוטן . “ למה אי אפשר לישון בבית הזה ???” " נעלמוליהמפתחותשלהאוטובאלילמותכלהחייםשליהיושםאנילאנושמתמהאניעושה ??? ” -   " כן , קודם כל תרגעי ...” ( טיפ לכם הגברים : “ תרגעי "- לא עוזר לנו להרגע .) -   " נו !!!”  הוא מפהק . " מה נראה לך שעשית איתו ?” ( טיפ לכם הגברים : אם היינו יודעת מה עש

(נועה ו - 2015 הולכות ברחוב. עוברות על פני 2014.) 2014:  "וואו, וואו,נועה. זהו? ככה? כאילו אנחנו לא מכירות? (ממשיכות ללכת)             " חכי שניה , לאן את רצה ?” (נועה מסמנת ל 2015 להמשיך קצת. היא נעצרת, מסתובבת לאחור ונעמדת ליד 2014) נועה:  "הלאה." 2014 : "לאן? אפשר לחשוב שהזמן בורח... דייט לוהט?" נועה:  "פגישת הכרות." 2014:  "הכרות? ככה קוראים לזה היום? עם מי?" נועה:  "2015." 2014:  "2015?? החמוצה הזו שעומדת שם, מסתכלת עלינו ועושה פרצופים?" 2015: (צועקת) " שמעתי את זה. לפחות אני לא פאסֶה." 2014:  "נשמה, פאסה תגידי לסבתא שלך. אני כבר מלאתי את הלוח שנה              כשעלייך עוד לא חשבו בכלל..." נועה: בנות, אפשר להרגע?  ( פונה ל 2014) " אני צריכה להמשיך ...” 2014:  "איתה? עם הסימן שאלה הגדול הזה? תני דבר אחד שיש בה ואין בי." נועה:  "אני יודעת... היא מסקרנת, מסתורית, מרגשת, מאתגרת, לא צפויה." 2014:  "טוב, ביקשתי אחד."