הכל בראש...

יום לאחר ליל הסדר, בן זוגי יצא לסיים את שביל ישראל בצפון. "זה ממש חשוב לי שתצטרפי,  אפילו רק ליום, יומיים." הוא אמר.    ואני, מה לא אעשה בשביל אהוב ליבי?! הצטרפתי. יציאת מצרים מצוידים בשק"שים, אל-תוש חרטא וקניידלך של סבתא שלי, יצאנו לדרך.  לאחר 3 סיבובי  דאווינים  סביב אזור קיבוץ יגור/שער העמקים/כפר חסידים וחוזר חלילה, החלטנו לעצור איפה  שאנחנו ולצאת מהאוטו. "מאמי, איפה אנחנו בדיוק?" אני שואלת  וסוקרת את החושך סביבי. "בַּאֶזוֹר" הוא אומר וחוזר לנפח את המזרון שלי. כפרה עליו. "באזור של הטובים"?  אני ממשיכה. "בסביבה..." הוא עונה. אין לו מושג איפה אנחנו.  יופי. "תגיד, אין סיכוי שהחבל שממנו התעלמנו בהפגנתיות ועברנו תחתיו נמצא שם בגלל סיבה מאוד  מסוימת נכון? נגיד, נתעורר בבוקר ונגלה שאנחנו בשדה מוקשים? בן זוגי מחייך.  "המוקשים היחידים שאולי תיתקלי בהם זה חרא של פרות ואת זה את  אוהבת, לא?" צודק.  מודַה.  חרא של פרות עושה לי את זה. שוכבים לישון.  עוברות 3 דקות: "מאמי, תגיד, אין