הכל בראש...

"הו כמה שרציתי כלב". (כמילות השיר של יהונתן גפן) נ' הסכים בכיף, רק הדגיש שבשביל זה צריך קודם לגדל גינה על הגג או לעבור למושב.  "תבחרי".  אוף. הגענו לפשרה.  אומנה.  (פשרה = מכבש לחצים של מניפולציות רגשיות כגון  "מבטים חודרי כליות ולב  + תחנונים אין קיץ) "תגידי, ומה יקרה אם תיקשרי אליו בטירוף ולא תוכלי להפרד לכשיאמצו אותו?"  נ' מנסה להוריד אותי לקרקע, דקה לפני שזה מאוחר מידי. "שאני אקשר? מה פתאום? בשביל זה יש לי אותך". הרמתי טלפון לכלביה ברידינג  ועד מהרה הצטרפו אל משכננו הקט שתי גורות כלבים מתוקות (מגור אחד זה נהיה שניים- ככה זה כשטובים במשא ומתן) והפכו אותנו למשפחה. והנה לכם כמה סימנים שאתם הורים טריים: 1.       אתם לא מפסיקים לצלם את הגוזל. חמישים פריימים מכל פוזה אפשרית ואז שולפים את התמונות גם אם לא התבקשתם.  "פה הוא ישֶן.  וגם פה.  וגם פה. חמוד."   2.       השיחות ביניכם מצטמצמות לנושא אחד : הילד. "תגידי,  הוא אכל כבר?" "קניתָ מגבונים?" "מאמי, זהירות! מוקש