נו, אז איך בדירה החדשה?

1.2.11

"נו, אז איך בדירה החדשה??".  אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה 
בשבועות האחרונים, הייתי יכולה לצאת לפנסיה מוקדמת.  מאוד מוקדמת..
גבירותיי ורבותי,  אני שמחה לבשר בזאת שעברתי בהצלחה את מבחן "החודש הראשון".  
 That is, של מגורים משותפים.  אולי בעצם "הצלחה" זה מושג יחסי, 
אולי בן זוגי שיחיה, היה מעיד אחרת.
בכל אופן, אני עדיין פה ועדיין מחייכת. (רוב הזמן).

I wonder: is there a statue of limitation on the "new" apartment?
                                                         When does it stop being new and starts just being ?

ובכל פעם שמישהו שואל אותי איך בדירה ה-ח-ד-ש-ה , אני  מרגישה שאני חייבת להגיד : 
"מעולה", "כיף גדול", "להיט", "אדיר" ,בכדי להצדיק את שם התואר שהוצמד לה, 
לדירתי -"חדשה", כי כאמור דברים חדשים הם בהכרח מרגשים, מעולים, כיף גדול ,להיטים ואדירים.
התשובה "רגיל"- לא מספקת.  דירה חדשה ורק "רגיל"?
אבל היא כבר לא כל כך חדשה.  אחרי חודש של מגורים יחד, זה מרגיש לפעמים, רק לפעמים- 
(ושאלוהים יסלח לי) רגיל.  רגיל טוב כזה, כאילו גרנו יחד מתמיד. רגיל.

בדיוק לפני חודש (היום), הגענו לחלל הזה. אז זה באמת היה רק חלל, מצוידים בגרר, 
(ילדים, אל תנסו את זה בבית, (I know we won't, ever again
חברים טובים, רהיטים, ועשרות ארגזים (95% מהם שלי). 
משהסתיים המבצע בשעות הקטנות של הלילה, כל מה שרציתי זה לעכל, לנשום, 
שוב לעכל ולישון.  בן הזוג- לעשות בית.  הייתה לי הרגשה כזו שהוא מנסה לשבור שיא ישראלי 
(אולי אף עולמי) בתקתוק דירה שלמה בלילה אחד.  
ובעודו פורק ארגזים במרץ, דופק מגירות וקודח חורים חדשים בקירות שבקושי הספיקו 
להתייבש מהצבע,  נועה שלנו שוכבת על המזרון מכוסה עד הראש, מנסה להעיף את הגולה 
המעצבנת שנתקעה לה בגרון, ואף חשוב מכך, להעיף את המחשבות הטורדניות על הרצח 
שעומד להתבצע אם הוא לא יפסיק ויעמוד לרגע, 30 שניות מעכשיו.
28... 29...30.  הוא עדיין בשלו.

אוקי, תוכנית ב': להרים את עצמך, לשים כפכפים, לצאת מהדלת ולברוח.  עוד לא מאוחר מידי. 
קרוב לוודאי שהוא לא ישים לב.  דמיינתי איך אני יוצאת מהבניין ומתחילה לרוץ. ולרוץ.  ולרוץ.   
כמו פורסט גאמפ.  כשאתעייף עוד שנתיים, אחזור.  אולי בעזרת השם, גם הוא יתעייף עד אז..

משבר הארון או איזה מזל שיש אמא!
אז ההתחלה הייתה לא פשוטה, יומיים ראשונים היה לחוץ ומתוח, חשבתי שאם זה ממשיך ככה, כנראה נתגרש.  טוב, העיקר שניסינו..  ואז גם הגיע "משבר הארון. "  למי מכם שלא מכיר את התופעה זה משהו בסגנון:
בן הזוג רוצה לבנות ארון. 
בן הזוג מנסה לבנות את הארון לבד.
בן הזוג לא מודע לקיומם של ברגים קטנים שאמורים לסובב בכדי לחזק את העניינים 
והארון מתפרק לו על הראש.
בן הזוג מתעצבן ורוצה להשליך הארון למדורת ל"ג בעומר מוקדמת.
בת הזוג מנסה להציע את אמא שלה השיפוצניקית, לעזרה.
בן הזוג מתעצבן ומסרב. הוא רוצה להוכיח שהוא הגבר בבית והוא יכול לבנות 
ארון לבד. הוא ג-ב-ר.
המתח גובר.
בת הזוג מתקשרת בסודיות ובדחיפות: 

- "אמא, איך את עם בניית ארונות?"
- "לא בעיה. למדתי הרי מסבא שלך. אתם בונים ארון?"
- "אמממ 'בונים' זו הפרזה קלה... את יכולה לבוא מחר על הבוקר?"
- "אולי כדי שתשאלי קודם את ______ אם זה מתאים לו?"
- "אמא, בואי!!!! את יכולה עכשיו???"

אמה של בת הזוג מגיעה בבוקר למחרת עם האחות הקטנה והבלונדינית של בת הזוג- לתגבורת. 
(אם אין לכם, אחות קטנה בלונדינית, גם אחות גדולה עם קרחת אפשרי, 
אבל הכי טוב אחות קטנה בלונדינית).
אמה של בת הזוג ובן הזוג בונים את הארון לבד בעוד שבת הזוג ואחותה הבלונדינית מרכלות בסלון.
בת הזוג ואחותה נכנסות לחדר השינה מידי פעם  בכדי להביא כיבוד, לעמוד ולשמש כקונטרה 
כשמחזקים ברגים, או סתם לתעד ולצחוק על העוסקים במלאכה.
הארון חי וקיים, עומד יציב ואיתן.
כל הנפשות הפועלות נושמות לרווחה, במיוחד בן ובת הזוג.
אמה של בת הזוג מזמינה את כולם לארוחת צהריים.
בן ובת הזוג מזמינים את אמה ואחותה של בת הזוג לוופל בלגי  לקינוח ומגלים שהמקום סגור.
בן ובת הזוג נכנסים לסופר הקרוב וסוגרים את פינת הקינוח עם "טעמי" ו- "טוויסט".
הידד, המשבר נפתר.

משברון התמונה הבודדת או מהי זוגיות?
רקע:  בת הזוג היא א. תרבות ואומנות, אסטטיקה ווילונות.                                                                  
         בן הזוג- א. מחשבים, אינסטלציה, חשמל, נגרות אוכל וסדר.     

בת הזוג אחראית על תליית התמונות בבית שכן 99% מהתמונות הן שלה.   
בנוסף,יש לה מין חוש כזה בהיותה אישה וגם מי שהיא, העוזר לה למקם כל תמונה בבית 
הן מבחינת צבעים, גדלים, נושאים ואווירה כללית.
העובדה שיש מקום ריק על הקיר, מסמר, פטיש וכמה אופציות לא נותנת לגיטימציה מוחלטת 
לתלות מכל הבא ליד בטיעון : "אנחנו כבר כאן, בואי נגמור עם זה" או משפט האהוב עלי במיוחד
"בואי נתקתק" (בנות, נשמע מוכר?)
בת הזוג צריכה לקחת את הזמן, להתלבט, לשים תמונה על הקיר, להוריד, לקרוא לבן הזוג שיחזיק שנייה, להתרחק, שירים, יוריד קצת, טיפה שמאלה, אופס יותר מידי, ימינה, לא- ימינה שלך, 
זה עקום, אתה עקום, את עקומה וכו' וכו.
כך נוצר מצב שכמעט את כל התמונות תליתי בשלום.  הייתי מרוצה מהמיקום, הצבע, הגודל 
והעובדה שכל אחת מהן (שלי) קיבלה את המקום והכבוד הראוי לה ואפילו את אישורו 
והתלהבותו של החצי השני.
ואז משום מקום, הגיעה התמונה הבודדת (הענקית) של הבחור.   
שמשום מה החליט שהיא חייבת להתלות באמצע הסלון או לפחות במקום מרכזי שיראו אותה.  

הבעיה: היא לא עושה לי את זה, בלשון המעטה.  

הטעון: "אני מוותר לך על הכל בבית הזה, באמת. כי זה לא משנה לי וכיף לי לראות אותך שמחה.   
            אז תמונה אחת שלי שאני ממש אוהב, את לא יכולה לפרגן?"

הבעיה:  היא לא עושה לי את זה.   אוקי, היא די בסדר, היא אפילו נחמדה.  אבל בסלון?? היא בסדר נגיד,   במטבח.

הוא: "במטבח, ממש נחמדה, במקום שהכי לא יראו אותה."
היא: " מה פתאום, בטח שיראו!  גם הנושא שלה קשור למטבח"
הוא: " מה, היא לא מגניבה בעינייך?"
היא: "אמממ... (ניסיון התחמקות) חוץ מזה, שאתה תראה אותה כל הזמן כי אתה כל הזמן במטבח, 
         סיכמנו שזה לגמרי החדר שלך, נכון?  מצידי תקנה עוד אחת כזו בדיוק ותתלה אותה אחת ליד השניה".

אז הוא תלה אותה כשלא הייתי בבית.  במטבח. 
הידד, המשברון נפתר (?) 

(חשוב לי לציין שעקב מחשבות שאולי שניהם נעלבו קצת (גם הוא וגם התמונה) אשקול 
בעתיד הקרוב  או הרחוק להזיז את התמונה מהפריפריה, קצת יותר קרוב אל המרכז.   
(אבל בינינו, אשמח לגלות שזה הכל בראש שלי ושוב עשיתי דרמה..)

לאט לאט או מהר מהר 
אז בנתיים עבר חודש, לאט לאט (או מהר מהר- לפעמים זה מפתיע גם אותי) והתרגלתי ועדיין 
מתרגלת למצוא את מקומי בדירה החדשה, שכבר לא כל כך חדשה. 
עדיין קשה לי לישון טוב באמת כשבן הזוג לידי 
(נו, מתי כבר יקראו לו למילואים?)- מה לעשות, רגילה לישון באלכסון, וקשה לי לכבות את 
הפלאפון בלילה ולזכור להוציא את המטען מהחשמל, ושאני צריכה לדאוג יותר לסדר של 
הדברים שלי- 
בבלגאן שלי אני מוצאת הכל, כשהוא מסדר לי- אוי ויי... 
ולזכור לכבות את המחשב לפני שהולכים לישון וזה שהוא מציק לי שלא שתיתי היום בכלל ודוחף לי 
כוסות מים מתחת לאף וזה שהוא מנג'ס לי די הרבה פעמים לכתוב ..

ומצד שני,  כשאני לא עייפה לשינה, איזה כיף שהוא שם, וחוץ מנטע- אף אחד לא יתקשר 
אלי באמצע הלילה והבלגאן שלי באמת קצת מקטין את החדר, והמחשב זה כולה עוד כפתור ללחוץ, 
וזה שאני לא שותה באמת יתנקם בי בסוף- אבנים בכליות זה לא סקסי 
והכתיבה- "אני לא מציק, אני מזכיר" טוב, נו, וכשאני כבר יושבת לכתוב ("די, אני צריכה מוזה") 
זה הכי כיף לי בעולם.

אז עכשיו רגיל טוב לי עם תוספות.
ואני תוהה מתי אנשים יפסיקו לשאול אותי איך בדירה החדשה ויתחילו לשאול "איך בבית?"

תגובות

הוסף רשומת תגובה