מחשב יקר, מחשב חביב, מי הבחורה הכי היסטרית סביב?
ארבע בבוקר. NBA Finals 2011- Miami Heat vs. Dallas Mavericks Game 1
ולכל הבנות שלא הבינו: כן, זה כדורסל. וכן, זה חשוב.
בן זוגי מתעורר נלהב והולך לסלון לחבר את המחשב לטלויזיה. ככה זה כשאין לך 5 פלוס.
אני, פוקחת עין, ועוד אחת, מתיישרת בקושי, מחכה ששתי כפות הרגליים יפגשו את הרצפה.
זה לוקח 10 דקות. ככה זה כשאת בן אדם שצריך לישון. "אני באה, אני באה!"
אני צועקת ומקדימה אותו. אין לי כוח לשמוע אותו מזרז אותי. בכל זאת, 4 בבוקר...
אני מדדה לסלון, עפוצ"ה ומגורדת (היתושים הורגים אותי) ובלב אני חושבת שדיר באלק,
אחרי כל מה שעשיתי בשבילם, כדאי מאוד שדאלאס ינצחו, הם לא רוצים להתעסק איתי.
אני מתרסקת על הספה לידו ועוצמת עיניים, מנסה לגנוב כמה רגעי חסד אחרונים עד
שהבחור מסדר את העניינים. "אני ערה, אני ערה..." אני מדווחת מנומנמת.
מדהים איך אני היחידה שחושבת שזה עובד על מישהו. בעודי מפליגה אל עולם
החלומות, אני שומעת: "משהו לא בסדר... המחשב תקוע..."
מודל שלבי האבל שלאחר טראומה- Grief Process
טינג... אני נמתחת כמו קפיץ. עכשיו אני ערה! "מה זה???" אני מתמקמת פנים אל
פנים מול המחשב. הווריד הערסי שבמרכז המצח שלי מתחיל לבלוט החוצה לאיטו.
הלפ- טופ ניצב שם קפוא, דומם, פרצוף פוקר. דו- קרב, מי יאבד את העשתונות ראשון?
שלב 1: הכחשה ובידוד- denial
"מה פתאום? ??" אני מחייכת, לוחצת על כל מיני כפתורים. "הוא סתם עייף. הוא בסדר.
רק צריך לתת לו כמה דקות והוא חוזר לתחייה. זה לא הגיוני, הרי לא עשיתי איתו שום
דבר מיוחד. אפילו הפסקתי להוריד כאן סרטים ואני עושה לו Hibernate כמו שלימדת אותי."
אני מסבירה. "הוא בסדר. רק צריך- הוא בסדר. אני בסדר. הנה, אתה רואה? הכל בסדר.
אני רק אלחץ פה על ה-Restart ..."
שלב 2: כעס- anger
"זה לא בסדר, זה לא בסדר!" אני היסטרית. "למה זה קורה דווקא לי? מה עשיתי לו?
מה עשיתי לך? חתיכת חרא. למה אתה עושה לי את זה???" ועוד ב 4 בבוקר.
אני עייפה, you little shit" (כן, כשאני עצבנית, השפות מתערבבות לי. I find it soothing.)
לא יכולת להיתקע נגיד מחר ב 10 בבוקר? בשעה נורמאלית? כשיש עם מי לדבר?
אוי אלוהים, אין לי גיבוי! כל החיים שלי שם! I WRITE FOR A LIVING", אני מסבירה
לפרטנר כאילו רק היום נפגשנו. " זה החמצן שלי, האוויר שלי, אין לי אוויר, אין לי אוויר!!"
התקף האסטמה שעבר לי בגיל 6, מתחיל להראות אותותיו. אני מתנשמת ומתנשפת
בהפגנתיות. אולי המחשב ירחם עלי? לא?? העצבים עוברים אל המסכן שיושב לידי:
"תגיד לי שאתה יודע לתקן את זה!!!"
"נועלה, תרגעי."
"מה תירגעי? מה תירגעי? אם הייתי יודעת לתקן את זה בעצמי, הייתי רגועה. נכון?
אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת!!! אז אתה יודע לתקן?"
"לא ממש".
"מסתומרת לא ממש? מסתומרת לא ממש?? קפצת כיתה, לא?"
"כיתה ד', מה זה קשור?"
"מה זה קשור? מה זה קשור???" כשאני עצבנית אני חוזרת על כל דבר פעמיים,
לצורך הדגשה. אין לי שליטה על זה.
"זה קשור כי זה אומר שהיית גאון וגאונים אמורים לדעת לתפעל מחשבים. מבין שנינו
אתה הרבה יותר חנון, זה אמור לעזור, לא? בשביל מה שלחתי אותך לעבוד בהיי- טק???"
ובואו אני אגיד לכם משהו. הרגע שבו נופל לך האסימון שהחבר שלך הוא אכן חנון אבל כנראה
לא מספיק כדי לדעת לתקן מחשבים ברגעי משבר שכאלה, הוא רגע לא פשוט בכלל.
אני חוזרת אל המחשב והפעם באיומים: "אם לא תתחיל לפעול, אני זורקת אותך מהחלון. אני מורידה סרטי פורנו שיביאו לך מלא וירוסים. אני לוקחת אותך לים ודואגת שיכנס לך חול בכל חור אפשרי. אני נותנת לנועם של טלי לתופף עליך בלי חשבון. אה? מתחיל להרגיש את הלחץ? יא קקה! מה אתה עושה פוזות, אה? כולה בן שנתיים.. חתיכת דביל, תתחיל לעבוד כבר!!!
שלב 3: מיקוח- bargaining
"אתה כולה בן שנתיים. יש לך עוד את כל החיים לפניך." אני מתחנפת. "כל כך הרבה להספיק,
חיים שלמים להעביר איתי, בכיף! לא חבל לזרוק ככה הזדמנות? בבקשה, תן לי עוד צ'אנס.
אם תפעל רק עוד פעם אחת כדי שאוכל לעשות גיבוי, אתן לך מה שאתה רוצה. אתקין לך את
התוכנות הכי חדשות, לא החינמיות, אלא המקוריות, אלה שאף אחד לא קונה, שעולות מלא כסף. אקנה לך את התיק הכי מעלף, בחיים יותר לא אגע בך עם אצבעות מלוכלכות, לא אוכל על ידך, אסגור את המסך בכל פעם שאני עוזבת כדי שלא תצבור אבק...
מה אתה אומר? לגמרי win-win, לא?"
שלב 4: דיכאון- depression
"זהו.." אני נאנחת. My life as I know it is over." הכל נגמר."
"אני רעב". מכריז הגבר שאיתי. "רוצה משהו?" איך הוא יכול לחשוב על אוכל עכשיו? איך בני המין החזק תמיד רעבים ולא משנה מה הסיטואציה. לא יאמן.. "אני זזה מפה רק כשהבייבי שלי מתעורר. אפילו אם זה ייקח כל החיים... זה בסדר, אני אוכל כבר בקבר..." אני מרגישה איך הגוף שלי עייף, הראש מתפוצץ. מיליון מחשבות בקצב של 100 קמ"ש. אני חושבת על החיים- איך הם עדינים ושבירים. איך רגע אחד אתה חי, עובד, יוצר ורגע שני.. ככה בלי אזהרה. מנסה לשחזר מה עשיתי איתו בדקות האחרונות לפני שנפרדנו.. הייתי יכולה להשאר איתו עוד קצת. לזרוק לו מילה טובה, ללטף, להזכיר שאני אוהבת..ומה לעזאזל קרה בסוף עם מיאמי- דאלאס?? השעה כבר 5 וחצי.. עוד שעה וחצי אני צריכה לקום ולהתחיל יום חדש, ארוך במיוחד. אבל איך אפשר?
שלב 5: השלמה- acceptance
"החיים ממשיכים. אין מה לעשות, מאמי." אני שומעת את קולו של בחיר ליבי לועס לידי.
הוא מושיט לי במבה. "זה לא יעזור אם תשבי כאן ותבהי בו. בואי לישון" הלב והראש שלי חושבים
שלישון זו פריבילגיה. איך אני יכולה לישון ולנטוש את יד ימיני ככה? אבל שאר הגוף נכנע ונענה
להצעה. אנחנו נכנסים למיטה ומר בחור נרדם תוך שניה וחצי. אולי פחות.
איך בני המין החזק תמיד יכולים להירדם ולא משנה מה הסיטואציה.. לא ייאמן.
אני מתלבטת אם לשלוח לאמא שלי הודעה לבשר על גודל הטרגדיה. היא תבין ללבי,
גם היא איבדה אחד כזה.
אני עוצמת עיני ורואה את המחשב ואותי בזמנים שמחים וטובים יותר .
"Don’t worry, we'll meet again sooner than you think." הוא מבטיח. אני מחייכת חיוך
גדול ומתפללת לאלוהים שאקום מחר בבוקר ויהיה מבצע מטורף בשקם אלקטריק.
ולכל הבנות שלא הבינו: כן, זה כדורסל. וכן, זה חשוב.
בן זוגי מתעורר נלהב והולך לסלון לחבר את המחשב לטלויזיה. ככה זה כשאין לך 5 פלוס.
אני, פוקחת עין, ועוד אחת, מתיישרת בקושי, מחכה ששתי כפות הרגליים יפגשו את הרצפה.
זה לוקח 10 דקות. ככה זה כשאת בן אדם שצריך לישון. "אני באה, אני באה!"
אני צועקת ומקדימה אותו. אין לי כוח לשמוע אותו מזרז אותי. בכל זאת, 4 בבוקר...
אני מדדה לסלון, עפוצ"ה ומגורדת (היתושים הורגים אותי) ובלב אני חושבת שדיר באלק,
אחרי כל מה שעשיתי בשבילם, כדאי מאוד שדאלאס ינצחו, הם לא רוצים להתעסק איתי.
אני מתרסקת על הספה לידו ועוצמת עיניים, מנסה לגנוב כמה רגעי חסד אחרונים עד
שהבחור מסדר את העניינים. "אני ערה, אני ערה..." אני מדווחת מנומנמת.
מדהים איך אני היחידה שחושבת שזה עובד על מישהו. בעודי מפליגה אל עולם
החלומות, אני שומעת: "משהו לא בסדר... המחשב תקוע..."
מודל שלבי האבל שלאחר טראומה- Grief Process
טינג... אני נמתחת כמו קפיץ. עכשיו אני ערה! "מה זה???" אני מתמקמת פנים אל
פנים מול המחשב. הווריד הערסי שבמרכז המצח שלי מתחיל לבלוט החוצה לאיטו.
הלפ- טופ ניצב שם קפוא, דומם, פרצוף פוקר. דו- קרב, מי יאבד את העשתונות ראשון?
שלב 1: הכחשה ובידוד- denial
"מה פתאום? ??" אני מחייכת, לוחצת על כל מיני כפתורים. "הוא סתם עייף. הוא בסדר.
רק צריך לתת לו כמה דקות והוא חוזר לתחייה. זה לא הגיוני, הרי לא עשיתי איתו שום
דבר מיוחד. אפילו הפסקתי להוריד כאן סרטים ואני עושה לו Hibernate כמו שלימדת אותי."
אני מסבירה. "הוא בסדר. רק צריך- הוא בסדר. אני בסדר. הנה, אתה רואה? הכל בסדר.
אני רק אלחץ פה על ה-Restart ..."
שלב 2: כעס- anger
"זה לא בסדר, זה לא בסדר!" אני היסטרית. "למה זה קורה דווקא לי? מה עשיתי לו?
מה עשיתי לך? חתיכת חרא. למה אתה עושה לי את זה???" ועוד ב 4 בבוקר.
אני עייפה, you little shit" (כן, כשאני עצבנית, השפות מתערבבות לי. I find it soothing.)
לא יכולת להיתקע נגיד מחר ב 10 בבוקר? בשעה נורמאלית? כשיש עם מי לדבר?
אוי אלוהים, אין לי גיבוי! כל החיים שלי שם! I WRITE FOR A LIVING", אני מסבירה
לפרטנר כאילו רק היום נפגשנו. " זה החמצן שלי, האוויר שלי, אין לי אוויר, אין לי אוויר!!"
התקף האסטמה שעבר לי בגיל 6, מתחיל להראות אותותיו. אני מתנשמת ומתנשפת
בהפגנתיות. אולי המחשב ירחם עלי? לא?? העצבים עוברים אל המסכן שיושב לידי:
"תגיד לי שאתה יודע לתקן את זה!!!"
"נועלה, תרגעי."
"מה תירגעי? מה תירגעי? אם הייתי יודעת לתקן את זה בעצמי, הייתי רגועה. נכון?
אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת!!! אז אתה יודע לתקן?"
"לא ממש".
"מסתומרת לא ממש? מסתומרת לא ממש?? קפצת כיתה, לא?"
"כיתה ד', מה זה קשור?"
"מה זה קשור? מה זה קשור???" כשאני עצבנית אני חוזרת על כל דבר פעמיים,
לצורך הדגשה. אין לי שליטה על זה.
"זה קשור כי זה אומר שהיית גאון וגאונים אמורים לדעת לתפעל מחשבים. מבין שנינו
אתה הרבה יותר חנון, זה אמור לעזור, לא? בשביל מה שלחתי אותך לעבוד בהיי- טק???"
ובואו אני אגיד לכם משהו. הרגע שבו נופל לך האסימון שהחבר שלך הוא אכן חנון אבל כנראה
לא מספיק כדי לדעת לתקן מחשבים ברגעי משבר שכאלה, הוא רגע לא פשוט בכלל.
אני חוזרת אל המחשב והפעם באיומים: "אם לא תתחיל לפעול, אני זורקת אותך מהחלון. אני מורידה סרטי פורנו שיביאו לך מלא וירוסים. אני לוקחת אותך לים ודואגת שיכנס לך חול בכל חור אפשרי. אני נותנת לנועם של טלי לתופף עליך בלי חשבון. אה? מתחיל להרגיש את הלחץ? יא קקה! מה אתה עושה פוזות, אה? כולה בן שנתיים.. חתיכת דביל, תתחיל לעבוד כבר!!!
שלב 3: מיקוח- bargaining
"אתה כולה בן שנתיים. יש לך עוד את כל החיים לפניך." אני מתחנפת. "כל כך הרבה להספיק,
חיים שלמים להעביר איתי, בכיף! לא חבל לזרוק ככה הזדמנות? בבקשה, תן לי עוד צ'אנס.
אם תפעל רק עוד פעם אחת כדי שאוכל לעשות גיבוי, אתן לך מה שאתה רוצה. אתקין לך את
התוכנות הכי חדשות, לא החינמיות, אלא המקוריות, אלה שאף אחד לא קונה, שעולות מלא כסף. אקנה לך את התיק הכי מעלף, בחיים יותר לא אגע בך עם אצבעות מלוכלכות, לא אוכל על ידך, אסגור את המסך בכל פעם שאני עוזבת כדי שלא תצבור אבק...
מה אתה אומר? לגמרי win-win, לא?"
שלב 4: דיכאון- depression
"זהו.." אני נאנחת. My life as I know it is over." הכל נגמר."
"אני רעב". מכריז הגבר שאיתי. "רוצה משהו?" איך הוא יכול לחשוב על אוכל עכשיו? איך בני המין החזק תמיד רעבים ולא משנה מה הסיטואציה. לא יאמן.. "אני זזה מפה רק כשהבייבי שלי מתעורר. אפילו אם זה ייקח כל החיים... זה בסדר, אני אוכל כבר בקבר..." אני מרגישה איך הגוף שלי עייף, הראש מתפוצץ. מיליון מחשבות בקצב של 100 קמ"ש. אני חושבת על החיים- איך הם עדינים ושבירים. איך רגע אחד אתה חי, עובד, יוצר ורגע שני.. ככה בלי אזהרה. מנסה לשחזר מה עשיתי איתו בדקות האחרונות לפני שנפרדנו.. הייתי יכולה להשאר איתו עוד קצת. לזרוק לו מילה טובה, ללטף, להזכיר שאני אוהבת..ומה לעזאזל קרה בסוף עם מיאמי- דאלאס?? השעה כבר 5 וחצי.. עוד שעה וחצי אני צריכה לקום ולהתחיל יום חדש, ארוך במיוחד. אבל איך אפשר?
שלב 5: השלמה- acceptance
"החיים ממשיכים. אין מה לעשות, מאמי." אני שומעת את קולו של בחיר ליבי לועס לידי.
הוא מושיט לי במבה. "זה לא יעזור אם תשבי כאן ותבהי בו. בואי לישון" הלב והראש שלי חושבים
שלישון זו פריבילגיה. איך אני יכולה לישון ולנטוש את יד ימיני ככה? אבל שאר הגוף נכנע ונענה
להצעה. אנחנו נכנסים למיטה ומר בחור נרדם תוך שניה וחצי. אולי פחות.
איך בני המין החזק תמיד יכולים להירדם ולא משנה מה הסיטואציה.. לא ייאמן.
אני מתלבטת אם לשלוח לאמא שלי הודעה לבשר על גודל הטרגדיה. היא תבין ללבי,
גם היא איבדה אחד כזה.
אני עוצמת עיני ורואה את המחשב ואותי בזמנים שמחים וטובים יותר .
"Don’t worry, we'll meet again sooner than you think." הוא מבטיח. אני מחייכת חיוך
גדול ומתפללת לאלוהים שאקום מחר בבוקר ויהיה מבצע מטורף בשקם אלקטריק.
אני מקווה שהכל הסתדר
השבמחקאולי באמת הגיע הזמן להתקדם לאייפון?...
השבמחק(נשלח מהמירס הצבאי שלי)