עד החתונה זה יעבור


שבועיים לא פשוטים עברו על כוחותינו.  הכל התחיל בתאונת אופנוע.  החלקנו על 
הכביש אני ו.. מחשש לחייו, נקרא לו א'.

2 דברים עברו לי בראש באותו רגע:
א.      לאספלט מקרוב יש טקסטורה מעניינת.
ב.      משהו בוער.  מעניין מה זה...

ישר התרוממתי. "אני בסדר!  אני בסדר!" אני מכריזה לכל המעוניינים. "הנה, אני בסדר."
-        "נועה, עדיף שתשבי  שניה..."
-         -  "לא, אני ממש בסדר, הנה אני-"

מבט חטוף כלפי מטה והופ, שניתי גירסא. "אני לא בסדר!! אני לא בסדר!!!..."   
כן, הברכיים שלי, שיחיו, לקחו את העניין קשה.

תאונה מסוג זה ממחישה בצורה מדויקת את ההבדלים בין המין החזק למין היפה.  
 בעוד שחברותי התעניינו בעיקר לשלומי ("יואו, אני לא מאמינה שזה קרה! איך את 
מרגישה? כואב? את יכולה ללכת? נראה לך שיישארו צלקות?  אז מה לבשת? היו חתיכים 
במיון? טוב, מה רע בחתיכים?") הבנים שבחיי ראו סטפות של דולרים. ("דיברת כבר עם 
עורך דין?  יש לי מספר של אחד תותח! את יודעת איזו קופה את יכולה לעשות? 7000 מינימום עוד 
לפני ההצגות... נראה לי שכואב לך גם הגב.. נכון? כן, כואב לך!")

נ. הפך באחת, בעל כורחו לאחות רחמנייה.  במקלחת הראשונה אחרי המיון, 
אני על שרפרף בהיסטריה והוא מעלי עם המים:

-          "אחחחח!!!"
-          "עוד לא נגעתי בַּך."
-          "אני יודעת, אבל היית קרוב."
-          "טוב, מוכנה?"
-          "כן, אוקי. כן. לא!!!!!!!!!!!!!!!!!"
-          "נו..."
-          "שניה, תן לנשום רגע.."
-          "יאאלה, בואי נגמור עם זה! תשטפי מהר ואז אני אמרח לך מה שצריך."
-        "אני בת!!!!  בנות לא עושות מהר מהר! זה לא פלסטר!  לבנות עושים לאט! אתה רק מלחיץ אותי ככה. אוף!!!"
והנה, מגיעות להן הדמעות...
*******
שלושה ימים (של כאבים, חוסר יכולת לקום לבד מהספה, שינה על הגב בלבד, 
יכולת תנועה מוגבלת והליכה כפופת ברכיים כמו של אשה בת 90) אחר כך, 
בן זוגי מחליט להוציא אותי לדייט הפתעה.

-          "מה ללבוש?"
-          "מה שבא לַך"

יופי.  הנה טיפ קטן לכם, הגברים: "מה שבא לך" לא עוזר. זה לא מצמצם לנו את 
האפשריות.. ויש לנו הרבה אפשרויות...  

אז לבשתי.  ואז החלפתי.  והחלפתי. והחלפתי.  והבחור עומד ומחכה.  ויושב ומחכה. 
והולך ומחכה. וחוזר ומחכה. יאמר לזכותו ששמר על איפוק. מה לעשות, 
"מה שבא לַך"- שא בתוצאות. חוץ מזה, קשה מאוד לבחור אאוטפיט כשאת 
מאובזרת בנעלי הנוחות והנכות- קרוקס ורודות...

הגענו לאזור ארסוף.  לדיונות .  יצאנו מהאוטו.  החבר ביד אחת סוחב אותי וביד שניה 
שרפרף במידה ואצטרך לנוח.  התחלנו מסע של 300 מ' בחול, מה שלי הרגיש כמו 
היום השני בשביל  ישראל. 
מרחוק אני רואה שביל של נרות ועל המצוק שולחן מהמם, ערוך כמו בסרטים.  
בהיותי בחורה ממוצעת, הראש התחיל לרוץ והבטן בהתאם.  וכשהוא כרע ברך, 
שלף את הטבעת ושאל "התנשאי לי"? מרוב התרגשות, שכחתי להגיד "I DO"..  

2 דברים עברו לי בראש באותו רגע:
א.      סבא אריה ז"ל
ב.      הדוחות של סוף שנה למס הכנסה. (מה? סטטוס "נשואה" זה יותר מסובך)

להלן מבחר תגובות (רובן טלפוניות) ראשוניות של משפחה.  נסו להתאים התגובה לאישיות.

  1. (מלמול מנומנם) "מה את אומרת... מה את אומרת... מה קורה? מה אמרת? מה השעה?"
                                      א.      סבתא חוה
  1. (בכי היסטרי) "I love you so much, I love you so much. Yeah, im ok, its an I LOVE YOU cry!"
                                      ב.        כלת השמחה
  1. (חזרה על הבשורה בקול רם) "הבת הבכורה שלי הולכת להתחתן עם נ'... מס'תומרת?"
                                       ג.       דפי (אחות בת 20)
  1. יואו, היא כזאת מהממת.  שים לי, שים לי!! לא, אני אשים!  לא אתה תשים!  רגע, על איזו אצבע שמים??"
                                      ד.       אבא
  1. "מתחתנים? מתי???  טוב, לא רצינו להגיד כלום.  חשבתי: 'כשיקרה משהו, מישהו כבר יעדכנן אותי...' "
                                      ה.       מיכל (אחות בת 26.5)
  1. "או מיי גוד, או מיי גוד, או מיי גוד.. אני לא מאמינה. איך לא מספרים לי כלום בבית  הזה? מה? אני השניה לדעת? או מיי גוד!!!"
                                       ו.        אמא



תשובות: 1-ד', 2-ה', 3-ו', 4-ב', 5-א', 6-ג'.

התחלנו להתקפל. הארוס הטרי שלי עושה נגלות לאוטו ואני יושבת (זה הדבר היחידי 
שאני יכולה לעשות) ושומרת.  נכנסנו למכונית. " זה הדייט הכי מוצלח שהיה לי בחיים.
אני מסכמת. ""We should defenitly do THAT again!
נ' מחייך ומחזיק לי את היד. הוא כזה חתיך, הארוס שלי.  אני משחזרת את השבוע 
המשוגע שחלף ובכלל.   
כמה עברתי, כמה לא, עם מי כן, עם מי לא.. איזה כיף שמצאתי בחור שיודע לסתום 
חורים בלב, איזה כיף שהוא בחר נכון, איזה קטע מגניב שאנחנו פה.   
אני מסתכלת על הברכיים שחזרו לכאוב. "עזבי אותך שטויות". אני חושבת לעצמי. 
"עד החתונה זה יעבור".. 

מוקדש למשפחתי האהובה ובמיוחד לנ.  
אני תמיד כותבת את זה, אני יודעת,  אבל בלעדייך זה לא היה קורה, 
ואם היה קורה, it wouldnt have been THAT great.
אוהבת.

תגובות

  1. איזה יופי!!!!! מזל טוב!!!! נדבר...

    השבמחק
  2. מזל טוב! אהבתי את התגובות שקיבלת, אבא מנומנם בהחלט נשמע כך...

    השבמחק
  3. נעה שלום בלוגך הינו תאווה לעיניים,
    העונג שאני שואב מלקרא את הבלוג שלך עוזר לי לעבור עוד יום בעודי נמצא בכלוב הזהב שבכלא איילון.
    לעיתים, אני מדמיין שאני בחורה אדמונית שנפצעת ברגליה, כאבך - כאבי, ואהובך - אהובי(אני ואחמד פה משחקים בחולה ורופא). בכל מקרה חזקי ואמצי, כי איך אומרים אצלנו - "או שאתה עושה כיפה אדומה, או שחותכים לך את הכיפה האדומה".

    בברכת אלכסון הוא אסון,

    אחמד יאסין בן רנטיסי, רומנטיקן ואסיר ביטחוני

    השבמחק
  4. אהבתי את המשחק של הפונטים! :)

    השבמחק
  5. אני יושבת לי בספרייה המרכזית של סמינר הקיבוצים וקוראת את הקטע פעם אחר פעם ובכל פעם מתרגשת ואף מזילה דמעה. מלבד להתרגש אני גם מחמיאה לעצמי על כך שצדקתי בכל ציטוט וציטוט של משפחת בן ארי !!!
    ( ולא.. זה לא בגלל שמיכל קדחה לי על זה )

    אוהבת

    השבמחק
  6. תודה לכולכם! כיף לי לקרוא! המשיכו כך! :)

    השבמחק
  7. הי !
    עברו כבר שבעה חודשים ועדיין לא איבדת את הטבעת ...
    תמשיכי ככה :)

    השבמחק
  8. ובאמת, כמה יצא בסוף מהתביעה ... ?

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה