חתונת הדמים (שלי)


יום החתונה שלי.  בוקר מאוחר.  אני עסוקה בכל מיני הכנות אחרונות.  קצת בלחץ.  אמא ומייקי איתי.  
אני תוהה למה בן זוגי לא שם.  לא נורא, בטח הוא עסוק בהכנות של עצמו.  החברים שלו ידאגו להביא אותו בזמן.  
הזמן עובר וככה גם הלחץ. גובר.  אנשי קייטרינג, מאפרת, ספר, ה די ג'יי, מלצרים.  
ופתאום התסרוקת לא במקום ונפתח תפר בשמלה.. למה כל כך חם לי? ואיפה הוא, לעזאזל? הצלמים לא מפסיקים לנדנד.  אני לא מאמינה שלא נספיק להצטלם לפני.  אלה התמונות הכי שוות.  טוב לא נורא.. יהיה לנו את כל החיים להצטלם, אבל איפה הוא קיבינימט?  טוב, תרגעי, הוא יגיע!  מה את לא מכירה אותו? הוא יגיע. כמעט ויעשה לך התקף לב אבל הוא יספיק!  ואז את לא תפסיקי לחייך! נו... אולי תגיע? האורחים מתחילים להתכנס.  מייקי יוצאת ואמא שוב נכנסת.  מחבקת אותי.
"נועי, מוכנה? את נושמת?" היא מתרגשת.  כמעט כמוני. אולי יותר.
"לא ממש.  Wait, mom.. never mind."
"טוב, כולם בחוץ. So when ever you're ready" היא יוצאת.
טוב, עכשיו זה כבר ממש לא מצחיק.  איפה הוא?? יואו, איזה לא נעים.  כולם מתייבשים בחוץ ונראה לי שנגנו את השיר כבר 5 פעמים.  איזה שיר בחרנו בסוף? אין לי מושג.  אני לא שומעת.  לא זוכרת. לא יודעת. מתי בחרנו שיר...? בחרנו שיר?! איפה אתה???? מה הטלפון שלו? למה אין לי טלפון? איפה הטלפון?
אמא שוב מציצה.  "נועי, מה קורה?"
שוב נפתח התפר המעצבן הזה בשמלה.  כוס אמק!!
"כולם מחכים..." היא נעמדת לידי ומנסה לסדר לי את התפר.
" I know mom!!!! I know!!! Ok?? Just, you know, I'll be out in a minute. Keep them busy.
תשירי להם משהו.  לא יודעת.  וגם אין לי בעיה שיתחילו לאכול בנתיים... שניה, אני  פשוט.. אני  צריכה שניה.  טוב? פשוט תתחילי לשיר, אני.. אבוא.."
היא באה לצאת. אני תופסת אותה ביד. "רגע, אמא.. אני לא... רק.... אה.. מי זה??"
היא מחייכת.  "מי זה מי?"
 "מי זה... אני פשוט לא זוכרת... עם מי אני..  אני לא זוכרת פשוט."
היא מחייכת אליי חיוך גדול ומחבקת אותי:  " I LOVE YOU".
ואני נשארת לבד.
עכשיו מתחילה הפאניקה.  אוקי נועה, תנשמי, תנשמי.  את יודעת את זה.  פשוט תנשמי עמוק ותנסי להיזכר.  ברגוע.  תעצמי עיניים ותנסי להיזכר. You know this!!  אולי זה... עומר? כן? לא יודעת.  לא נראה לי.. מה, בסוף נהיינו זוג? הייתי זוכרת אם זה היה קורה.. וגם יש לו את יעלי עכשיו.  זה לא עומר.. לא.  אוקי... אוקי.. אז אה.. זה.. מי עוד זה יכול להיות? טוב זה לא הגיוני.  איך אני לא זוכרת??? מה זה השטויות האלה?? מה אני עושה עכשיו??? נועה, תנשמי!!!  אוקי, you can do this .
אוקי, את צריכה רק לעבור את החופה בשלום, ואז תסדרי הכל.  מה אני עושה? מה אני עושה???
יריב נכנס.
"יואו, יריבוס, איזה מזל שאתה פה, אני חייבת טובה ענקית.  אתה חייב להביא לי את אחד החברים שלך.  כולם מחכים בחוץ ואני לא ממש יודעת מה קורה ואיפה בעלי ומי.. לא משנה, תעשה טובה תקרא למישהו, זה רק לעכשיו אל תדאג, זה באמת רק לעבור את החופה שלא יהיו פאדיחות וזהו, 5 דקות, נתקתק את זה ואז הוא משוחרר, נשבעת.. כאילו, זה לא באמת, זה לא..."
אני מדברת עם אותו חבר ומגלה שאנחנו קרובי משפחה.. "שיט, טוב, זו קצת בעיה, נראה לי שזה לא ממש אפשרי, אבל תודה, אתה חמוד.. אתה מוזמן ליהנות, לך תשתה חופשי.. תודה..."
"אוקי, אוקי... נועה תתרכזי... אני  לא מרגישה טוב.  מה קורה לי???"
אני שומעת אוטובוס עוצר לידי.  יורדים ממנו 5 גברים.  נראים דווקא על הכיפאק.  הו, זו הזדמנות.  יש אלוהים.  "סליחה? מישהו מכם רוצה אולי להתחתן איתי???"  אני  צועקת.  הם קצת המומים, מסכנים.  "לא, זאת אומרת, אני חייבת עזרה.  אני פשוט אמורה עכשיו.. וכולם מחכים ואני לא יודעת איפה הוא.. אני לא זוכרת.. והוא נעלם לי.. מישהו מכם יכול אולי? זה ממש רק לכמה דקות ואחרי זה נסדר את העניינים, מבטיחה. אני פשוט ממש צריכה... אתם יודעים מה? כל אחד מכם שיגיד על עצמו כמה מילים, איך קוראים לו, בן כמה, מה הוא עושה בחיים, אתם יודעים רק בשביל להכיר ככה ש..
הם מספרים, כל אחד בתורו.  חמודים.
משהו שם לא ממש מסתדר. "וואי, אני מזה מצטערת.  אתם אחלה.. קצת קשה לי לבחור, אני.. באמת.. לא נעים לי אבל אני צריכה בכל זאת לבקש מכם גם להתפשט.. כאילו כדי לראות אם זה.. מתאים..."
הם הולכים לשירותים, חוזרים ונעמדים מולי בשורה, מבויישים.  ואני לא יודעת.  לבחור..
"ח'ברה, אני לא יודעת מה להגיד לכם... באמת, זה... אני לא יודעת.. זה פשוט לא זה.. זאת אומרת, זה לא עושה לי... וואו, אני כל כך מצטערת.. אבל ממש תודה! אתם מוזמנים להישאר לחתונה, באמת, יש אחלה אוכל, אני מצטערת..."
הם מתעצבנים, עולים לאוטובוס ואחד מסנן לעברי קללה.  מגיע לי.
אין לי אוויר. אין לי אוויר!! נועה, תתעוררי.    מ-ה    ק-ו-ר-ה   פ-ה???? אלוהים, מה קורה???
צלצול טלפון. זה בן.  יש הרבה רעש. אנחנו צועקים.
-          "נועהלה, תקשיבי ,יש פה תיאטרון רחוב ברוטשילד, משהו מגניב!!! את באה??
-          לא, רגע, בן, אני לא.. אתה רוצה להתחתן איתי??
-          מה??? אני לא שומע.  את עסוקה ??
-          לא, בן, רגע, אני צריכה.. אתה רוצה להתחתן איתי? אני זועקת.
-          טוב, את עם אנשים, אני לא אפריע, דברי איתי כשאת מסיימת-
-          לא, בן, אני מתחתנת.. אני חייבת ש.. אתה רוצה??-
-          אני לא שומע, נדבר אחר כך.  תהני!! בי!!
הוא מנתק. תהני!!
אני מתחילה לבכות. ולבכות.  אני הולכת להתעלף.  אני מרגישה איך כל  הדם יוצא לי מהגוף.  זה לא הזמן.  אין לך זמן לזה עכשיו.  כולם מחכים. אוקי..
נועה, תתאפסי על עצמך.  את אשת תיאטרון.  You can do this.  את תצאי לשם לבד, תצחקי על עצמך, אנשים אוהבים אנשים  שמסוגלים לצחוק על עצמם..  את תעשי איזו אימפרוביזציה, תעברי את זה ואחרי זה נראה מה עושים.  אוקי.. לנשום.  אוקי. 
אני אוספת את עצמי.  מתקנת את הפס שנמרח בעיניים, מרימה את השמלה, מסדרת את הציצי.  מה פתאום אני לובשת סטרפלס? מאיפה השמלה הזו? אני בחרתי אותה?? לא זוכרת.  אני בכלל לא אוהבת סטרפלס.. זה מציק.  כל החתונה להתעסק עם הציצי.. להרים.. והתפר הזה.. סבתא לא היתה צריכה לתקן? היא טובה בזה.. לא זוכרת שהזכרתי לה מראש.. טוב נו.. זה לא הזמן. די!  אני לוקחת את זר הפרחים ביד.  וההינומה.  אוקי.  זהו.  את יפה. J אני יפה.  אוקי, תזכרי.  לנשום, לחייך ולצחוק.  והם כבר יצחקו איתי.
אני יוצאת. לוקחת כמה צעדים עד הדשא. צעד, ועוד צעד.  אני אפילו זוכרת לקחת את קצה השמלה ביד אחת שלא תתלכלך.  רועדות לי הברכיים. תנשמי.  מה אני הולכת להגיד?? לא נורא, תזרמי, תזרמי.זה החתונה שלך, הם יבינו.  הם פה בשבילך. דופק לי הלב.  מרימה את הראש. 
אין אף אחד.
כל הדשא מלא בבוץ.  ירד מבול. מתי ירד? לא שמעתי.
אנשי הקייטרינג זורקים את כל המגשים עם האוכל לפחים ענקיים בצבע שחור.  הדי ג'יי מקפל את העמדה. מלצרים מפנים כמה כוסות של אלכוהול ומפיות משומשות.
ואני עומדת שם בבוץ על הדשא עם זר הפרחים ביד ימין וקצה השמלה ביד שמאל.  אני משפילה לרגע מבט.  איכס, הנעליים שלי כל כך מכוערות.  הם בכלל לא שלי.  אין לי כאלה.  ועוד לבנות?? עם שפיצים? מה זה? מאיפה? נועה, תסתכלי שוב.
אני מרימה את הראש.  אין אף אחד. זה לא יכול להיות. איך זה קרה? גולה ענקית בגרון.  לא עכשיו!!
אני מתקדמת עוד כמה צעדים.  דביק לי.  מגעיל כזה.  בסוף הדשא אני רואה כמה אנשים סביב שולחן.  אמא, אבא, מייקי ודפי, וסבא וסבתא.  אני מתחילה לרוץ.
מגיעה לשולחן ונעמדת.  דפי ישנה, מיכל משחקת עם המזלג ואפילו לא מרימה את הראש.  אני ניגשת לאמא, המומה.
"ממזי, מה....."  היא נותנת בי מבט קצר, קמה והולכת.  אני פונה אל אבא. "אבא, מה.. אבל איך..."
הוא מסתכל עלי במבט מאוכזב ונאנח עמוקות. "טוב. מה אני אגיד לך... נסי פעם אחרת, מה את רוצה...."
ואני נשארת שם.  לבד.

את החלום הזה חלמתי  בנובמבר 2009. הרבה לפני נ'.
מחר- אני מתחתנת. :)

תגובות

  1. נועלה,
    עשית לי לבכות.
    קצת כי החלום הזה שלך זכור לי כאילו חלמתי אותו אני בעצמי, קצת כי הוא מרגש וצובט את הלב, אבל בעיקר כי עבר הרבה זמן מאז 2009, וכי אני מאחלת לא רק שהחתונה שלך תהיה מהממת ומרגשת (כי היא תהייה, ותזכירי לי שוב למה אנחנו מתאפרות בכלל? הרי, תוך 5 דק נבכה כמו ילדות) אלא גם שהחיים שלך, שלכם, ביחד, לחוד ושוב ביחד, יהיו מאושרים.
    אוהבת אותך הכי שבעולם, אחותי הגדולה.
    אוהבת אוהבת אוהבת ומתרגשת.
    ואוהבת שוב.

    השבמחק
  2. אני מול הלפ-טופ עם דמעות. נועם נכנסת.
    - "אימא, למה את עצובה?"
    - "אני לא עצובה, אני מתרגשת".
    - "למה את מתרגשת?"
    -נועה, חברה שלי שאני מאוד אוהבת מתחתנת מחר, והיא כתבה במחשב משהו שמרגש אותי" אני עונה ומנגבת את הדמעות.
    חיבוק גדול עד שנתראה בחתונה שלך. אוהבת.

    השבמחק
  3. יפהפה :)))
    מקסימה (ונשואה) שכמותך

    סאלי

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה