Don't hate me 'cause I'm beautiful
לאחרונה פיתחתי
הרגל מגונה. התחלתי להתמיד בחדר כושר.
(להתמיד
= ללכת יותר מפעם בשבועיים) כן, זה הפתיע
גם אותי.
אז אני על הסטפר
כבר 10 דקות שלמות. בקושי נושמת.
מזיעה נהרות כמו חזרזיר בר
קטן, משכנעת את עצמי שהטוסיק מרגיש לי הרבה יותר מכווץ מתחילת האימון.
ברור!
בכל זאת- 50 קלוריות לא הולך
ברגל... קיבינימט. איך 50? לא, נראה לי
משהו לא
בסדר במכשיר.. הספירה עובדת לאט מידי.
אני לוחצת על כל מיני כפתורים.
אוי,
הנה החתיך הזה משבוע שעבר. אמא'לה, למה הוא מסתכל עליי דווקא עכשיו?!
נועה,
תתרוממי! אולי הוא הסתכל על הטלויזיה? ליתר בטחון, אני משנסת מותניים.
זה לא עובד.
איך 54 קלוריות? טוב, בסוף האימון
אני הולכת לקבלה להתלונן.
לא עשיתי מנוי
בשביל לעבוד עם מכשירים שבורים...
פתאום אני שומעת
קול מאחוריי. מלודיה סליזית של סקסופון. אני
עושה חצי סיבוב עם
הראש. אור בוהק מסנוור
אותי עד כדי סחרחורת. יש תחושה שהזמן עומד מלכת.
אני ממצמצת, מנסה לפענח מה אני רואה.. מישהו יורד במדרגות בסלואו מושן..
לא
בטוחה.. מי...
ואז, היא נעמדת
מולי – הדוגמנית.
עם הפן הבלונדיני
שלה, הטוסיק המכווץ שלה, הבושם היוקרתי שלה והמסטיק.
כן. הדוגמנית. מתאמנת. עם. מסטיק.
אחלה.
החתיך משבוע שעבר מנסה להרים את הלסת מהרצפה. אני תוקעת בו מבט
וחוזרת לשוונג. דביל.
אני
שומעת אותה אומרת לי: "תגידי, אפשר להזיז את המאוורר? מזה קר פה."
נו בטח, תראי
איך את נראית. תאכלי משהו - לא יהיה לך
קר.
אני מהנהנת בחיוב.
"יופי." היא ממשיכה
לעמוד שם. אני מדוושת מהר יותר. יאללה, 60 קלוריות ברבאק...
"אז את יכולה?" היא
צועקת מעליי מנסה להתגבר על המוזיקה שחזרה לפעול
בפול ווליום. אני מסתכלת עליה במבט מבולבל סלש עצבני, שואפת ונושפת, תוהה אם
היא באמת
שואלת אותי מה שאני חושבת שהיא שואלת אותי. אני מרגישה את הזיעה
נקווית לי על
המצח. היא מחייכת אלי חיוך פרסומות ואז עושה
בלון. לפני שאני מספיקה
להכניס לה סטירה, אחד העובדים נחלץ לעזרתה. מסכנה.
היא נעמדת על המכשיר הצמוד אלי, מעיפה עין בצג הדיגיטאלי שלי ומרימה
גבה.
יענו בגיחוך. מה זה התנגדות 1, שיפוע
6? מה את? ילדה? היא מתקתקת את
הנתונים
שלה. פי שתיים יותר קשה.
ביץ'.
היא מתחילה הכי חזק שלה ולאט לאט מגבירה. זקופה, מתוחה, רעננה. לועסת לפי
הקצב של ביונסה. מידי פעם מסתכלת באייפון. ידיים על המותניים למען השם...
אני נתלית על המכונה הזו כאילו אין מחר, מחזיקה
בה בכל הכוח מפחד לעוף אחורה
ולעשות לעצמי בושות
והיא – כלום. רק חסרה לה עכשיו סיגריה..
וככל שהיא ממהרת , כך אני מוותרת...
יאאלה, נועה.. 70 קלוריות ! 70 ! 70 ??....
זהו. נמאס לי !! אני יורדת
לרצפה. הגוף שלי צועק הצילו.. "את רוצה
לשחק את
המשחק הזה? אין בעיה! אני אולי הולכת עכשיו, אבל אני עוד אחזור... ועד אז
תהיי מוכנה...
"אני אראה לה
מה זה." אני חושבת לעצמי והולכת לדפוק המבורגר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה