shitty shitty bang bang

"קקי!!!!!!!"

היא נותנת שאגה שלא היתה מביישת את ג'ון סנואו בפרק רנדומלי של "משחקי הכס".

משתרר שקט בבית הקפה.  אני מנסה להתעלם באלגנטיות.  "רוצה עוד צ'יפס ? הוא מזה טעים"

"אני חייבת קקי!!" היא דוחפת את הכיסא.

"תתאפקי עד הבית?"

"עכשיו!!!  עכשיו!!"  היא מקפצת במקום.

אין מנוס. אני אוספת את הדברים שלנו במהירות. תיק שלה, תיק שלי, ארנק, טלפון, מטען, בקבוק מים שלי, בקבוק מים שלה,  עוגיות, מדבקות, בובה, קוקיות, פרח מהגן, כתר מהגן,  ספר מהגן. ציור שסיימנו, ציור שהתחלנו, צבעים שקיבלה מתנה, גם את החצי שנשבר על הרצפה. 

"מוצץ!!!!!"

ברור, כי אין קקי בלי מוצץ.

אני מחייכת נבוכה לזוג שיושב לידי ומלמלת "שיהיה בתיאבון". 

"אמא מהר!!!"

שתהיה לי בריאה, הבת שלי. איך היא מחרבנת רק במקומות ציבוריים.  בבית-  כלום.

אבל משהו בחוסר נגישות,  חוסר הגיינה וחוסר נייר טואלט – עושה לה את זה.  אחלה.

"קשה לי כבר להתאפק"....

"לא לנשום!" אני פוקדת בעודי מתחילה לרפד את האסלה בריבועים מדודים.

"לא לזוז!"

"לא לגעת בקיר". 

"גם לא באסלה."

"גם לא ברצפה!!"

"אז איפה אני אמורה לעמוד??"

"לא יודעת... על הראש שלי."

"הראש שלך גבוה מידי, אמא. אולי אני פשוט אעמוד לך על כפות הרגליים."

ולפני שאני מספיקה לענות, נשמע "קנאק" ואני מרגישה את הזרת השמאלית שלי מתנפחת לאיטה. אחלה.

"אמא, למה מישהו דפק עכשיו בדלת?  למה יש שלוליות על הרצפה? למה יש כאן ריח כזה מוזר?"

מאוד סקרנית הבת שלי. "מאיהלול, סיימת??"

"רגע, עוד פלופ אחד"... היא מתחילה לשיר לעצמה.

אני פותחת את התיק. חופרת בפנים. שיט. תנשמי. מתחילה להוציא דברים ברגישות אך בנחישות: ארנק, טלפון, מטען, בקבוק מים שלי, בקבוק מים שלה, מדבקות, בובה, קוקיות, פרח מהגן, כתר מהגן,  ספר מהגן. ציור שסיימנו, ציור שהתחלנו, צבעים שקיבלה מתנה, גם את החצי שנשבר על הרצפה, מוצץ.

ואז זה מכה בי – אין מגבונים.

הילדה מסיימת את הקקי המפואר ביותר בתולדותיה ואני חסרת אלמנט ניקוי וצחצוח...

לא אחשוף סודות מקצועיים. רק אומר שכשהגלים מתחזקים – החזקים מתגלים.

אנחנו חוזרות לכיוון השולחן שלנו.  

"אמא, לא כל כך נוח לי..."

"תתנהגי רגיל, מאמי". אני מסמנת למלצרית שתביא חשבון. 

כן. לפעמים צריך לפרוש בשיא, או כמו שאומר המשפט הסיני העתיק: "מי שעושה קקי בחוץ, תמיד ימהר הביתה..."