מיגור עד צאת הנשמה

יום לאחר ליל הסדר, בן זוגי יצא לסיים את שביל ישראל בצפון. "זה ממש חשוב לי שתצטרפי, 

אפילו רק ליום, יומיים." הוא אמר.   

ואני, מה לא אעשה בשביל אהוב ליבי?! הצטרפתי.

יציאת מצרים

מצוידים בשק"שים, אל-תוש חרטא וקניידלך של סבתא שלי, יצאנו לדרך.  לאחר 3 סיבובי 

דאווינים  סביב אזור קיבוץ יגור/שער העמקים/כפר חסידים וחוזר חלילה, החלטנו לעצור איפה 

שאנחנו ולצאת מהאוטו.

"מאמי, איפה אנחנו בדיוק?" אני שואלת  וסוקרת את החושך סביבי.

"בַּאֶזוֹר" הוא אומר וחוזר לנפח את המזרון שלי. כפרה עליו.

"באזור של הטובים"?  אני ממשיכה.

"בסביבה..." הוא עונה. אין לו מושג איפה אנחנו.  יופי.

"תגיד, אין סיכוי שהחבל שממנו התעלמנו בהפגנתיות ועברנו תחתיו נמצא שם בגלל סיבה מאוד 

מסוימת נכון? נגיד, נתעורר בבוקר ונגלה שאנחנו בשדה מוקשים?

בן זוגי מחייך.  "המוקשים היחידים שאולי תיתקלי בהם זה חרא של פרות ואת זה את 

אוהבת, לא?" צודק.  מודַה.  חרא של פרות עושה לי את זה.

שוכבים לישון.  עוברות 3 דקות:

"מאמי, תגיד, אין סיכוי שיש כאן נחשים נכון?"  אני מדגישה שאין לי בעיה איתם אישית, אלא עם אלמנט ההפתעה. מי מפחדת? אני לא מפחדת בכלל.

"הם לא יגיעו אלייך.  הם מפחדים מהחושך".  הוא משקר לי.  אני מאמינה לו.  זה מנחם.

שקט.  3 דקות מאוחר יותר:

"מאמי, תגיד, אין סיכוי שיש כאן מחבלים, נכון? אני מדגישה שאין לי  בעיה איתם אישית, אלא עם אלמנט ההפתעה.  מי מפחדת?  אני לא  מפחדת בכלל.  כמעט.

"הם לא יגיעו אלייך.  הם מפחדים מהחושך."  הוא משקר לי.  אני מאמינה לו? זה מנחם?

"אהה.. אוקי"  אני לוחשת ומתחפרת עמוק בתוך שק השינה שלי.  כן,נועה, כאילו זה מה שיעזור.  מחבל יעבור, יראה שני שקי שינה, נעליים וציוד מפוזר מסביב ויחליט לא לבדוק מה קורה בפנים מחשש להעיר אותי.  חמוד.

שקט.  3 דקות מאוחר יותר:

"מאמי-"

"הם לא יגיעו אלייך, הם מפחדים מהחושך!!! תני לישון!"  אוף. צודק. נתתי.

היתושים פחות.

**********

בבוקר  עם כל הציוד על הגב התחלנו לצעוד.  הלכנו והלכנו והלכנו.  הלכנו הרבה, הלכנו מהר, הלכנו ישר, הלכנו רחוק, הלכנו לאיבוד.  ("מה זה? הסימונים האלה של השביל פה ברמה ממש נמוכה")

בן זוגי מוביל קדימה ואני אי שם מדדה מאחור.  מה שנקרא, אני המאסף.  תפקידי לוודא שאף אחד ז"א אני, לא הולך לאיבוד.  תפור עלי.

"בואנה, אנחנו ממש כמו בני ישראל."   אני מתנשפת.  "גם הולכים 40 שנה וגם יש לנו מצות".

"כמה דקות, אנחנו שם.  את יודעת, אם נדבר בדרך, הזמן יעבור הרבה יותר מהר."

לדבר בדרך?! אני נחרדת. ז"א לנהל דיאלוג בקול רם?  אחד עם השני? אני מנסה כאן לשמור על שפיותי, סופרת בלב:  'לשאוף שתיים, שלוש ארבע, לנשוף שתיים שלוש ארבע, פנימה שתיים שלום ארבע, החוצה שתיים שלוש ארבע', מנסה בכל הכוח למנוע את המחוש הטורדני בצד ולהעמיד פנים שהכאב בירכיים שלי הוא פיקטיבי, תיאורטי, לא קיים, לא בנמצא ואם זה לא אפשרי, אז לשכנע את עצמי שזה כאב טוב, בונה, מחשל והוא רוצה שנדבר בדרך???

הסנה הבוער

הגענו לשדה קוצים אימתני.  בן זוגי החליט שהפעם, אני אלך לפניו, ככה אכתיב את הקצב. שוין.  העיקר שנגיע.

נחושה להגיע לצד השני, בלעתי רוק, הרמתי ראש והתחלתי לחצות בצעדים זהירים ,משתדלת לא להפריע את מנוחת השכנים / לטבוע ומתפללת בליבי שיקרה נס והשדה יקרע לשניים כמו ים סוף. 

זה לא קרה.

לא רק שהשדה לא נחצה באמצע, אלא להיפך.  הוא התחיל להטריד אותי מינית. אחרי 25 דקות שהסוף טרם נראה באופק, התחלתי לאבד את הסבלנות.  מאחור בן זוגי מזמר לו את "המגפיים של ברוך". איך הוא מסוגל לשיר? התיישבתי. 

"לא כיף לי! "

"כמה דקות, אנחנו שם."  הוא מנסה לדובב. 

"תגדיר "שם". (בחורות אוהבות להגדיר דברים) "שם" זה הבית? האוטו? הבית מלון הקרוב? "  הוא מחייך.  "נכון שאם אמות פה עכשיו, אף אחד לא ימצא אותי?" דרמטית שכמותי.

"תיאורטית, את צודקת אבל לפי הפקק שאת עושה פה, אני חושב שהמטיילים שעומדים  מאחורינו יגלו את הגופה שלך די מהר..."  נאלצתי לקום ולהמשיך לצעוד.

סקס בטבע- To be or not to be, that is the question"" 

קילומטר 871: מנוחת הלוחם על סלע כלשהו. 

"ממש בא לי עלייך עכשיו." הוא פולט.  המחשבה שעוברת לנועה שלנו בראש: "איכס.."

אני עקוצה, מגורדת, מיוזעת,  מסורבלת, מיובשת, מקושקשת, ממורטת, ממוטטת.  "ההייתַ (איתי ביומיים האחרונים) או שחלמתי חלום?" (לחן עממי)

"גם לי בא."  אני מרמה. "נעשה את זה כשאסיים פיזיותרפיה ותחזור לי התחושה ברגליים. כמה חודשים, אנחנו שם."

מעמד הר סיני

יום 2 תפוסה וכואבת. קילומטר 1465.

הסתכלתי על הגבעה, (איזו גבעה?! הר!!  אוורסט!!!)

היא הסתכלה חזרה. מבט של בוז בעיניה. "את לא יכולה עליי".

"מי לא יכולה עלייך? יא עקומה!" סיננתי בליבי.

"נסי אותי". היא מתגרה.

הרמתי עיניי גבוה יותר, במבט עלק נוקב ("חושש" זו המילה המדויקת). "צודקת." נאנחתי. 

"אין מצב"!  אני מכריזה בקול לאהובי שעומד מאחוריי.

"מה עכשיו?" הוא רוטן. 

"אני לא מתפנה, יהודי לא מגרש יהודי!!!"  אני כבר בשוונג. 

"אפילו אם היו שם מיליון דולר לא הייתי עולה.  אפילו אם היה שם סיר פסטה מקמח אמיתי לא כשר לפסח, לא הייתי עולה.  אפילו אם אמא שלי היקרה היתה יושבת שם למעלה, כפותה, לא הייתי עולה. הייתי שולחת נציג או"ם שימסור לה שאני אוהבת אותה ומצטערת אבל היא הכניסה את עצמה לזה לבד והיא צריכה לצאת מזה לבד."

התיישבתי.  שוב.  

"מה את עושה?"

"מה זאת אומרת? אני מחכה למסוק חילוץ.  אתה חושב שצריכים להדליק מדורה?"

"וישבו שם ויעבור הזמן, ויתבאס ויגדלו העצבים ויווצר פילוג בין בני הזוג. והקרע גדול, גדול מאוד.  ויבין בן הזוג שאין מנוס מלהתחיל במהירות להתפלל. ויתגלה אלוהים אל בן הזוג לאמור: של נעליך מעל רגליך ותן אותם לבת זוגך שכן אם לאו, תמשיך למרר את חייך. ויתפוס יוזמה ויעודד רוחה ויתחילו לטפס. ויצנח לחץ הדם של נועה עד מאוד ותשב לנוח ותתחיל להתנצל וינסה בן הזוג לחזק את ידה אך ללא הועיל.  וירד המורל הכללי וישקלו אקט קיצוני.  ויהדהדו בראש בת הזוג , המקלחת שמצפה לה בבית והאוטובוס שעליה לתפוס מצומת המוביל,  ויהדהדו בראש בן הזוג ,השקט המיוחל והקילומטראז' הרב שיש לו עד להר דבורה וישנסו מותניים ויטפסו מעלה. ותתאמץ בת הזוג עד לאין שיעור (כי בן זוגה בכושר) וייווכחו שבזיעת אפיים, קריעת תחת ועבודה משותפת ניתן להשיג כל היעלה על דעתם.  ויחייכו איש אל רעהו וייפרד בן הזוג מזוגתו בנשיקה ויעלה אותה על האוטובוס וימשיך בדרכו שמח וטוב לבב.  ותגיע בת הזוג הביתה ותתקלח ותאוורר את שק השינה ותכין טבלת יאוש ותספור את הימים עד שובו ובלב ליבה תשמח על שהטיול נגמר. אמן."

מוקדש לבן זוגי באהבה והומור. 

מאמי, בלעדיך כל זה לא היה קורה... :)