5 דקות...


לא מזמן חבר בא לבקר אותנו, בפעם הראשונה.  "זו המיטה שלי", נ. מסביר לו 
"וזו המיטה של נועה" הוא הולך ומצביע על הספה בסלון.  שניהם צוחקים.   
החבר- מהבדיחה ונ. מהמציאות.

תמיד אהבתי להירדם על ספות.  עוד בבית- אמא.  נרדמת סדרתית.  כזו אני.   
כמו אבא שלי, כבר בשעה 22:00, אני מתמוטטת.   בשונה ממנו, המשפט 
"תעירי אותי עוד 7 דקות ונצא", לא תופס לגביי.  הלוואי.  כל שנ"צ שלי מסתיים בבוקר 
שלמחרת.  מה שנקרא- lose- lose situation

הכל התחיל ערב אחד כשנ. שהה מחוץ לבית. בעודי שוכבת על הספה בסלון מזפזפת 
בין ערוץ 1, 2, ו-10 כי זה מה יש, התחלתי להרגיש את העקצוץ הזה בעיניים המוכר 
לי היטב.   "נועה, זה הזמן."  אני פוקדת על עצמי. "קומי עכשיו מהספה!  תרימי את 
עצמך ותצעדי למיטה.  זה או עכשיו או עכשיו!" אני ממשיכה.  "את יודעת מה יקרה.  
 נ. יחזור וימצא אותך פה והוא לא מכיר את זה אצלך.. למה לנפץ לו אשליות?? 
נועה, קומי עכשיו!!! קומי עכ- Zzzzzzzzzzzzzzzzzzzzz.....
Oh well…  למה לקום כשאפשר לא?
ואהובי באמת חזר הביתה ומצא אותי מעולפת על הספה. ואז - הוא ניסה להעיר אותי.   
משם זה רק התדרדר.

בת הזוג נרדמה על הספה- כללים לפעולה (ולשימור הזוגיות) 

עשה: כסה אותה בשמיכה.  נשק לה על המצח.  כבה את האור.  סגור אחריך הדלת.
אל תעשה:  תעמוד מולה, קרא בשמה, ונסה לנער את כתפה בכוח : "נרדמת, קומי, 
                   קומי!!!"
עשה:  כתוב לה פתק נחמד והדבק אותו על השולחן כדי שזה הדבר הראשון שהיא 
           תראה בבוקר.
 אל תעשה: תדליק את הטלויזיה בפול ווליום כי "מה לעשות שנרדמת  פה, במקום 
                   היחיד בבית שיש  טלויזיה ובדיוק בזמן המשחק.."
עשה:  תרגל הליכה על קצות אצבעותייך.  זה מצויין לגמישות ושיווי המשקל.
אל  תעשה: הצמד לה לאוזן ותחפור לה סיפור על נסיכה בשם נועה שהיתה יפה 
                   ועייפה, שנרדמה על הספה שלה וסירבה לקום ובלה בלה בלה בלה 
                   ומוסר ההשכל- המיטה היא המקום הטוב ביותר בעולם.
עשה:  נצל את מרחב השינה החדש שקיבלת.  שמח בו.  בדוק את גבולותיו. 
           צד ימין, צד שמאל, אלכסון.
אל תעשה:  תנסה להידחס ולהתכרבל איתה על הספה בתנוחת כפיות. "העיקר שנישן
                   יחד".
עשה: וודא שהיא כיוונה את השעון המעורר שלה.  היא לא היתה רוצה לאחר לעבודה.
אל תעשה:  תצעק: :"שריפה!!" "שריפה!!"

לשנינו לא היה פשוט.  אני הייתי נרדמת והגבר שלי היה מנסה...  
במידה והיה לידי, היה פותח בשיחות נפש שגדולות אפילו על בכיר הפסיכולוגים.
במידה ולא, צעקות ה"מה את עושה?" מהחדר השני, היו מגיעות במרווחים של חצי 
דקה עד דקה.  "אני אגיד לך מה אני לא עושה.  אני לא ישנה!"  רק שלא יבוא לבדוק.

-          "בבקשה, נו, מה אכפת לך? זה עצוב לי שם לבד... (ריגשי זו טקטיקה מוכרת) 
       כולה לקום וללכת 10 צעדים עד למיטה, בואי אני אעזור לך." והוא מושיט לי יד.   
       מה שהוא לא מבין זה שהמקרה אבוד.  בשבילי 10  צעדים עכשיו זה שווה ערך 
       לשביל ישראל. 
-          " מה אכפת לך שאני פה?? נעים לי, טוב לי... אנחנו מתראים אוטוטו על 
       הבוקר!  לא נשארו עוד הרבה שעות... חוץ מזה, אני כבר ישנה!!" 


עם הזמן הדברים החלו לשקוע..  הבחור לומד לאט אמנם, אבל לומד. מול הטלויזיה, 
אחרי ארוחת ערב, והוא חייב לשירותים.  מה לעשות?? ללכת?? לא ללכת? 
ואני מתחילה להשען אחורה עם השמיכה ביד והכרית, מרשה לעצמי.
"עוד תהיי פה כשאחזור?"  הוא מודאג.  כבר מתחיל לזהות את התנועות שלי.
 "לא יכולה להתחייב לך על דבר כזה." 
"יש לך הערכה?"
"2.5 דק' גג שלוש."  אני מכריזה.
והנה, הוא שבר שיא אישי חדש.  טרם ראיתי טיול כזה זריז! לומד.

**********
והיום, אחרי 9 חודשים של מגורים משותפים, הסדרי השינה של נ. ו-נ. הם 
בסגנון "חופשי".  נ. יודע להניח לי לנפשי כי "נועה עייפה זו נועה עצבנית" ואני מצידי 
עושה מאמצים לזהות את נקודת האל- חזור בזמן וגם אם לא, להתפנות כשצריך. 
" אני מאבד אותך, אה?" אני מהנהנת ועוצמת עיניים.  מתי נתראה? הוא מכסה אותי.  
"5 דקות" אני אומרת.  הוא מחייך.  נושק לי במצח.  מכבה את האור וסוגר את הדלת.

תגובות

  1. יש לי זוג חברים שהזוגיות שלהם משגשגת רק בזכות העובדה שהיא נרדמת שעתיים לפניו. אבל עד שאתה כבר מוצא מישהו שאתה אוהב מספיק בשביל לבלות איתו לילה אחרי לילה, אחרי יום, אחרי לילה, משך תשעה חודשים ויותר, לבלות לילה בלעדיו נשמע לא הוגן. כאילו שכרתו לך איבר והניחו אותו על הספה בשביל להתגרות בך.אבל להעיר מישהו ב"קומי, נרדמת נרדמת" זו אולי הדרך הנוראית ביותר להשכים מישהו, לפחות מאז שניסיתי להעיר את סבתא (ז"ל) בקריאות "גסטפו! גסטפו!" (היית צריכה לראות אילו מבטים קיבלתי בהלוויה...)

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה