סיפורי הבית המשותף

"תסביר לי שוב למה אנחנו הולכים לזה?"  אני שואלת את נ' בפעם החמישית באותו ערב. 

"כי היו מלא פרסומים על זה כל השבוע.  חוץ מזה, הזדמנות לפגוש את השכנים."

כשהוא אומר "שכנים", הוא מתכוון "שכנות". כן.. יש כמה כאלה בבנין..

"להזכירךָ, אני פגשתי את השכנים במסדרון כשנפלו פה טילים. חלק מהתמונות  מאותו בוקר לא עוזבות אותי עד היום.. לעולם לא אוכל לרדת לדירה 7 לבקש חלב..."

"מתי היית צריכה מהם חלב?"

"תאורטית, אוקי?? יאאלה, בוא נלך. אני לא רוצה שיסמנו אותנו בתור "המאחרים".  אתה חושב שצריך להביא משהו? בירה?"

אנחנו יורדים קומה.  מעבר לדלת נשמעים קולות ערים.  אני תופסת ל נ' את השרוול.  "רגע, אנחנו צריכים סימן  במידה והישיבה הזו מתארכת עד לכדי רצון למות."

"אוקי אחד מאיתנו ימצמץ לשני.  סבבה?"

"ימצמץ? זה הכי טוב שיש לך?  אתה כל הזמן ממצמץ".

"אוקי, אז נעשה קולות של ציפור... לא? כלב..? תנין...? לא, תנין אני לא ממש יודע לעשות-"

"או שפשוט נקום, נגיד שאנחנו צריכים ללכת ונלך."

"המממ.. רעיון מעניין.. סגור."

פותחים את הדלת.  בסלון המשופץ מצטופפים כ 15 איש. הגיל הממוצע הוא 70 פלוס.  המארחת, היחידה בגילנו, מרימה את הראש, מחייכת אלינו חיוך רחב, מבטה אומר הכל: "תצילו אותי".   בעלי מסתכל אלי. אני יודעת מה הוא חושב.  מה לעזאזל קרה לשכנות??

אני חושבת: מה משך הזמן המדויק בו חובה להשאר מתוך נימוס עד שאפשר לקום ולברוח?  אולי זה הזמן לעשות קולות של ציפור...

"כן, מי אתם?"  פונה אלינו גברת שנראית כמו מנהיגת החבורה. בהמשך נלמד שהיא מדירה 8.

"נועה ונ', דירה 14."             

"מי????" שואלת הזקנה מדירה 1.  היא עוד תחזור על השאלה הזו הרבה.

"אלֶה של חנה, נו.." מסננת לעברנו הגברת מ-2. בעלה מעלעל במחברת.."שלא שילמה כבר מי יודע כמה חודשים.."  

שיט.  אני מרגישה את אות הקין נצרב לי במצח.  עכשיו לעולם נהיה "המאחרים" וה-"אלֶה של חנה"...

אנחנו מחייכים ומתיישבים  ביחד על אותו כיסא.  הקשישה מ-5 דוחפת לעברנו קופסא עם עוגיות טחינה שהכינה בעצמה. "תאכלו, אתם רזים מידי. "

"חברים, אני מבקשת, אנחנו שוב מתפזרים.. בואו נחזור לעניין בבקשה." המנהיגה קוראת לסדר.  "עכשיו כשגילה, זכרונה לברכה, איננה, מי היה רוצה לקחת על עצמו את עניין ועד הבית?"

רעש, רעש, רעש, פיצוץ בצינור, רעש, רעש, רעש, תמ"א 38, רעש, רעש, רעש, כניסה עם זמזמם.. ישבנו שם והתבוננו.  פתאום חשבתי שזו פעם ראשונה שאני צופה ב"האח הגדול" א.ק.ג.  בוא'נה, זה סטארט אפ.

יש את הטיפוסים הרגישים:

" למה כל כך חזק? אפשר להנמיך את הקול? זה עושה לי סינוסיטיס...למה אף אחד לא לוקח עוגה?  הכנתי במיוחד... כל היום עבדתי על זה. לא, אני לא נעלבת, פשוט חבל.. זה יזרק" 

יש את המתקשים:

"משה הוא הדייר של אבנר שיצא לפני הזמן, גלית חייבת שכר דירה עוד מהתקופה שהבת שלה גרה בדירה 6 והכהנים עשו שיפוץ בניגוד לחוזה ועכשיו דורשים מיזוג מרכזי. הבנת?

"לא".

יש את המתעקשים:

"אני רוצה להדגיש שאני משלם כמו כולם ועד בית, אותו סכום אבל אפילו לא נכנס לבנין.  החנות שלי, מה? 14 מטר, ואני משלם כמו 50 מטר.  למה? זאת אומרת, מה אני אומר בעצם? אני בכלל לא נכנס לבנין, החנות שלי בחוץ ואני עדיין משלם.  כמו כולם.  אבל למה אני צריך לשלם על 50 מטר כשיש לי 14? אני אפילו לא נכנס בחדר מדרגות. 

ויש לי כולה 14 מטר .  אין הבדל בין זה ל 50?  ועוד אני בחוץ.  לא, אני רק רוצה להסביר, אין לי בעיה לשלם אבל אני רק אומר שאני משלם כמו כולם למרות שאני מקבל הכי פחות. 14 מטר במקום 50 זה הכל."

יש את המתחדשים:

"שבוע שעבר נולדה לנו נינה חדשה.  ראשונה.  כן, נורא חמודה. רק חבל שהיא דומה לאבא שלה. מה לעשות, כבר אי אפשר להחזיר. שלוש מאתיים עם המון שיער.  היתה לי פה תמונה בתיק, שניה..."

יש את החרשים:

"רוח'לה... רוח'לה... רוח'לה!!!"

"אויש, לא שמעתי..."

ויש את המתייבשים:

אנחנו.

"ציפור.. ציפור.. " אני מסננת לבן זוגי. "טוב, היה נעים להכיר."  אנחנו קמים.  "אם  אי פעם תהיינה התפתחויות עתידיות, נשמח לקבל תקציר באימייל או דואר או מתחת לדלת...ביי" אנחנו יוצאים בזריזות וסוגרים את הדלת.  אנחת רווחה. לפעמים צריך לדעת לפרוש בשיא.